סיפורי לידה

סיפור הלידה של איאנה
תאריך לידה משוער- 8.5.08
הקדמה: שבועיים לפני התאריך המשוער בזמן ביקור אצל המיילדת ננסי, מתקשרת אליה תרז, חברה טובה שלה/דולה שמלווה אותה בהרבה לידות, ומספרת לה שהיא מלמדת קורס חינוך מיני בבי”ס לבנות ומישהי שהייתה אמורה להיות “הריונית לדוגמה” הבריזה לה והיא מחפשת הריונית חדשה לעוד שבועיים. התנדבתי בשמחה.
אמא שלי הגיעה לביקור של חודש לפני 3 ימים, מקווה לתפוס את הלידה בזמן ולהכיר את הנכדה הראשונה שלה.
הדולה שהייתה אמורה ללוות את הלידה ברגע האחרון נקראה מחוץ לעיר לבקר את אמה החולה.
יום שישי, 9.5.08, מתעוררת ב4 לפנות בוקר מהתכווצויות בבטן וכלבה מבוהלת לגמרי מסופת רעמים בחוץ שרועדת לי על המיטה. אחרי ש3 פעמים כל 14 דקות יש התכווצויות, אני מבינה שאלו בעצם צירים.

הבוקר מתקדם, הצירים כל 10 דקות. לקחתי יום חופש מהעבודה. ב11 הלכתי לראות את המיילדת. היא אמרה שאני עם פתיחה של 2 בערך. מייק (האב הביולוגי של איאנה) היה אמור לנסוע מחוץ לעיר לכבוד יום האם עם משפחתו שיהיה ביום ראשון הקרוב. ננסי המיילדת המליצה לומר לו שלא ייסע כי כנראה ברגע שיגיע להוריו אקרא לו לחזור. בדרך לפגוש את תרז הדולה/מורה, אני לוקחת ממייק מפתח לדירה שלו, כי אני מודעת לזה שאמא שלי מלחיצה אותי רק עצם נוכחותה והיא תשבש לי את הלידה, ודואגת שיש חברה שמוכנה לארח אותה בערב כדי לפנות לי את הדירה ללידה. פוגשת את תרז בבית הספר. שיעור מקסים. הילדות מתלהבות לשמוע את הדופק של העוברית עם פיטוסקופ, חלק אפילו זכו לגעת בבטן בדיוק באמצע ציר, ואחת אחרת כמעט התעלפה מהמחשבה שאני פתאום אלד להן באמצע הכיתה. היה שיח שלם סביב השאלה מדוע בחרתי ללדת בבית ולא בבית חולים, ואיך אני לא מפחדת ללדת בלי הרדמה… היה מרתק ומעניין לכל הנוכחים לדעתי.

סיימתי עם הבנות וקבעתי עם תרז שתגיע ללידה במקום הדולה שלי. אחה”צ טיילתי קצת עם הכלבה בפארק הכלבים ובחורשה ליד הבית. שאר הערב נחתי אצל מייק בזמן שהוא היה עסוק בכמעט לקבל התקפת לב ולהכחיש ולהדחיק את העובדה שהוא עומד להפוך לאבא מתישהו במהלך היום. בערב התקשרתי לחברה שאמי הייתה אמורה להתארח אצלה, שפתאום אמרה לי שנראה לה לא הגיוני שאמא שלי כבר מעכשיו תהיה אצלה, כי לידה ראשונה יכולה לקחת גם יומיים והיא לא מרגישה נוח לארח את אמא שלי יומיים שלמים אצלה. בשלב הזה כבר הייתי עם צירים כל 7 דקות. אחרי שיחה עם אמי ש”בזכותה” פשוט דילגתי על ציר, החלטתי שאני לא יכולה לדבר איתה עד אחרי הלידה. ביקשתי ממייק שיחזיר אותי הביתה (כי כבר לא יכולתי לנהוג…) וייקח את אמי אליו לדירה. בערך ב21 הוא בא לאסוף אותי, בדרך דיברתי עם ננסי שוב, היא שאלה אם אני רוצה שהיא תבוא, אמרתי לה שאני לא יודעת, שנראה לי שאני בסדר בינתיים. היא ביקשה שאתקשר כשארצה שהיא תגיע. צחקתי, אמרתי לה שזו לידה ראשונה שלי, איך אני אמורה לדעת מתי היא אמורה להגיע? היא אמרה שכשיגיע הזמן אני אדע. אז לקראת 22 חזרתי הביתה, מייק לקח את אמי אליו והיה אמור לחזור מיד אחרי כן אליי לדירה. אני כבר עם צירים כל 5 דקות. יצאתי עם הכלבה לטיול. ביקשתי משכן סרבן לפנות את החניה היחידה שנותרה פנויה מאחורי הבניין שלי כדי שננסי תוכל להחנות שם. בדיעבד מצחיק שזה מה שעשיתי במהלך ציר. השעה 23, מייק עדיין לא חזר, אני עם צירים כל 4 דקות. ב23:45 שמעתי מין קול פקיעה, ממש “POP” כמו בקבוק שמפניה שנפתח בצליל עמום, ואחרי שנרטבו לי התחתונים הבנתי שירדו לי המים. כל החוויה הייתה די משעשעת ומרתקת. בכלל לאורך היום הזה נהניתי לדעת שאני יכולה לדעת מתי ציר עומד להתחיל כי כמה שניות לפני ציר הרגשתי מין ואקום משתחרר, את הראש של העוברית שלי יורד טיפה למטה, ואז ציר היה מתחיל. לא היה קל, אבל היה מקסים.

אז נרטבו לי התחתונים והחלפתי אותם כי הרטיבות עצבנה אותי. בחצות התקשרתי לננסי סופסוף, בעלה אמר לי שהיא בדרך אליי כבר. היא הגיעה אליי ב00:15, נכנסה לחדר, והדבר הראשון שיצא לי לומר לה היה: “עכשיו אני מבינה למה התכוונת כשאמרת שבפתיחה של 7 תהיה לי ההרגשה הכי חזקה שאי פעם הייתה לי של לעשות קקי!”. כמה שניות אחרי זה תרז גם החנתה מאחורי הבניין, ננסי מציצה מהחלון וקוראת לתרז: “תביאי את התיק השחור שלי, היא עומדת ללדת!”. בינינו, בכלל לא הבנתי על מה היא מדברת….
00:30 היא משכנעת אותי לקום ולשבת על שרפרף לידה. אני זוכרת שהייתה לו פרווה סגלגלה כזו, נחמד דווקא. קצת אחרי זה מייק נכנס ומיד מתיישב מאחורי כדי שאוכל להישען עליו. ננסי לוקחת את היד שלי ונותנת לי להרגיש את הראש של התינוקת מבצבץ החוצה. אני זוכרת שחשבתי שזה חלקלק ודביק והיא בטח טועה ואלו השפתיים ולא הראש של התינוקת…

אחרי מה שנראה לי כמו נצח או כמו כמה שניות, בין שני צירי לחץ, ננסי פתאום אומרת שאני צריכה להפסיק ללחוץ כי עלול להיווצר קרע. אמרתי שאני לא יכולה. תרז חשבה שהתכוונתי שאני לא יכולה להמשיך וללדת. צחקתי ממש ובקושי הצלחתי לומר לה שלא, אני יכולה ללדת, אני לא יכולה להפסיק ללחוץ כי אני לא לוחצת, אני לא עושה כלום, זו התינוקת יוצאת החוצה לבד!

00:46 וננסי אומרת לי “בואי, תתפסי את התינוקת שלך”. נבהלתי קצת, כי שניה לפני זה בדיוק חשבתי שזהו זה, 29 שנים הייתי פה לבד, וזהו, אין לבד יותר, החיים שלי סבוכים לגמרי בחיים של יצור אנוש אחר שיהיה תלוי בי לגמרי, וש9 חודשים הכרתי את התינוקת הזו, ידעתי מתי היא ישנה ומתי היא מתעוררת, איזה פעילות גופנית היא אוהבת ואיזה מוזיקה היא פחות אוהבת, הכרתי אותה כמעט לגמרי. וזהו, עכשיו זה יהיה בנאדם אמיתי וחדש לגמרי שצריך ללמוד להכיר מההתחלה. ופתאום היא אומרת לי לתפוס אותה. נבהלתי חחח. אמרתי לה מה פתאום, שתתפוס בעצמה, והיא סירבה. אמרה שהיא לא זו שיצרה את התינוקת הזו, שאני עבדתי כ”כ הרבה זמן על לברוא אותה ומן הראוי שאני אהיה הראשונה שנוגעת בה. בדיעבד, אני הכי שמחה בעולם שהיא לא ויתרה לי. אז שניה אחרי, ב00:47, תפסתי את הבת הבכורה שלי והרמתי אותה אליי. היא בכתה כשעוד הייתה תקועה עם הכתפיים בתוך הוגינה ורק הראש בחוץ, גוש אש סוער ועקשן עוד מלפני שנולדה. אבל כששמתי אותה על הבטן שלי היא נרגעה. אחרי כמה דקות מייק חתך את חבל הטבור. איאנה ינקה מעל לחצי שעה ברצף, ואחרי זה מייק נשאר איתה קצת ואני ישבתי לי באמבט צמחי מרפא שתרז הכינה, אני חושבת שזו הייתה האמבטיה הכי כיפית שעשיתי אי פעם!

סיפור לידת ענר
מתלבטת איפה להתחיל. מהציר הראשון? או שבוע לפני כשדברים התחילו להיות לוחצים? או חודשיים לפני כשהתחלנו היפנוברתינג עם אליזבת ששינה את כל התפיסה שלנו לגבי הלידה, ההריון, ההורות (החיים?…), או אולי בכלל לפני 9 חודשים כשההריון התחיל? או מהלידה הקודמת (או מהלידה שלי?)??…

אתחיל מהבוקר שלפני. שבוע 41, אחרי מהלך הריון תקין לגמרי, אני מרגישה מעולה, כמו יכולה להמשיך בהריון גם עוד חודשיים ואפילו חיים שלמים… בבדיקת מעקב אצל הרופאה רואים במוניטור האטת דופק אחת (שונאת מוניטורים… אף פעם לא מצליחה לעמוד בציפיות שלהם…) ואולטראסאונד שמראה ריבוי מים. הרופאה שולחת לבי”ח. רגע לפני שאני נכנסת להיסטריה, אני שואלת למה, מה יעשו לי בבית החולים? האם היא שולחת אותי לזרוז? הרופאה אומרת חד משמעית שאין מצוקה עוברית ואין סיבה לזרוז וגם אין בעיה ללדת בבית (נאמר במפורש לאחר ששאלתי!), אלא היא ממליצה על ניטור פעמיים ביום. בהתאם להמלצות הרופאה ובעזרת המיילדת, החלטנו לנטר פעמיים ביום בבית (מדהים שזה אפשרי!) ובגדול לעודד (לא לזרז…) את תחילת הלידה עם דיקור (תחת ידיו האמונות של בנזוגי היקר), פורמולה סינית ושאיבות.

וכך עבר היום, והערב והלילה… והלכנו לישון, משוכנעים שעד הבוקר אני עם תינוק חדש על הציצי ולכן הבן הבכור (שנתיים וחצי), נשאר לישון בפעם הראשונה בחיינו אצל ההורים שלי (גרים בקיבוץ, מרחק 3 דקות הליכה מקסימום…).

בארבע בבוקר התעוררתי זועמת על בנזוגי. איך יכול להיות שה-יקר-לנו-מכל לא ישן איתנו בלילה ושלא ראיתי אותו כבר המון זמן?! ומה בעצם עושים בבוקר אם הוא (הבן הבכור…) לא כאן?! ואם עכשיו תתחיל הלידה ויהיה קיסרי, אני עלולה לא לראות אותו עוד חמישה ימים נוספים?!?! ומה נעשה כל היום הזה אם אני לא יולדת?!?, מה הוא חשב לעצמו ואיך לעזאזל ישנתי (שוב) כל כך טוב ובעיקר – איך לעזאזאל אני עדיין בהריון?!?! בנזוגי המופלא והרגוע הציע שנתעורר מוקדם ונלך להורים שלי לקחת את הבן לגן. נרגעתי, נרדמתי, התעוררנו, התארגנו, שאבתי 5 דקות, ויצאנו. בפועל, הגענו להורים שלי ואחרי ההתארגנות הוא לקח אותו לגן (אני לא רציתי לראות אף אחדת..) ואני הלכתי לטייל.

הלכתי לחורשה שמאחורי הבריכה של הקיבוץ, חורשת אלונים ואלות ועצים נוספים. שם השתתפתי בארועים, מחנות פסח, פעילויות חופש-גדול וטקסים שונים מגיל ילדות ועד היום, טקסי חיים, התבגרות ומוות ושם גם התחתנו לפני חמש שנים. אחד העצים נפל. כבר הרבה זמן שהוא מת, אבל החזיק מעמד בעמידה איתנה. כנראה שאחרי הרוחות שהיו – הוא פשוט התמוטט. ואני פרצתי בבכי. התרגשות עצומה הציפה אותי ושטפה אותי בגל דמעות. כרעתי על אחד העצים. נשמתי, דמיינתי את הלידה שם, בחורשה, ליד העץ… עד שהתחיל לרדת גשם וחזרתי הביתה מוכנה עוד יותר…

בבית בנזוגי התארגן לצאת לקניות. סיכמנו שאם יהיה משהו אני אודיע לו. ב-9 ידעתי ש-ניה תגיע לתה (חברה ומורה מופלאה ליוגה שליוותה אותי כל ההריון ותכננו שתלווה גם בלידה). בסביבות 8 וחצי התחילו גלים, ואני נהנית מהלבד, מסדרת את הבית, מכינה ערימה של בגדים לפני ואחרי הבריכה שעוד לא נופחה, מחביאה מעיני בחדר השני את ה”תיק-ליתר-בטחון”… ב-9 וחצי כש-ניה הגיעה, כבר שמתי במחשב את יאיר דלאל ורקדתי כל גל שהגיע. בין גל לגל הראיתי לה איך לתזמן בפלאפון וראינו שיש גל כל 3-4 דקות של בערך 40 שניות. בדיעבד זה היה מיותר לחלוטין… כשהתחיל באמת – היה ברור לשתינו גם בלי תיזמונים… כתבתי לו שיתארגן לחזור בלי לחץ ושיעדכן גם את המיילדת.
בערך ב-11 הוא הגיע והמיילדת קצת אחריו. אני נושמת, משתמשת בדימויים שליוו אותי לאורך ההריון, ספירלות עולות ויורדות, מדוזות וכוכבי ים. כדי להתנתק מההתארגנויות שלהם שמעתי באוזניות דרך הפלאפון הרפייה (“זה כל כך פשוט…”), והעברתי את הגלים בעמידה, רכונה על משקוף הדלת. הם בינתיים סידרו את הסלון, הזיזו את השולחן, פינו מקום לבריכה ומילאו אותה.

הגלים המשיכו להתחזק, אני מזמינה את הגלים להגיע ולהתעצם, רוקדת רוכנת מהמהמת. לבקשתי הם תומכים בי בלחיצה חזקה בגב התחתון בכל גל שמגיע, אומרים לי כמה שאני נפלאה ועובדת יפה. אני בסוג של טראנס, מאוד חדה ומודעת לסביבתי ובו זמנית לא איתם, מכונסת, מודטת, נושמת, מהמהמת ממעמקַי.
ואז נכנסתי לבריכה. מים במים במים… גל דמעות והתרגשות שטף אותי, המים שעוטפים אותי, המים שאני, שבי. אני מניחה את הראש כמו על כרית ונחה. מתמסרת.

היה חור בבריכה וללא שהייתי מודעת לכך, הם רחשו מסביבי לייבוש הריצפה והשטיח. היציאה מהמים הייתה קשה כי על אף נסיונות החימום, היה לי קר נורא.

בשלב זה, תהל, חברה נוספת הגיעה. עבורי הכניסה שלה הייתה מאוחרת מדי. כמו יש חלון הזדמנויות, וככל שאני נפתחתי, כך הוא הלך ונסגר… ומשהוא נסגר, לא יכולתי לקבל אותה, אפילו לא לומר לה שלום. הייתי בי ולא היה בי מקום או דרך לקבל אותה ולהיעזר בה. וכך, ברגישותה העצומה, ולא בקלות, היא נשארה והיוותה מעגל תמיכה שני, ללא תקשורת ומגע ישירים איתי.

ואני מעבירה את הגלים המתחזקים בעמידה, בכריעה, בשירותים, על השטיח, במקלחת. מתוודעת אלי, לגופי, לנשמתי ולביתי שלי בדרכים חדשות שמעולם לא הייתי בהן.

הבחנתי שבחוץ מתחיל להחשיך, ביקשתי שיסתירו את השעון כדי שלא אתפתה להציץ בו. התחילה לחלחל תחושה שאני מתמודדת מעולה עם הגלים, כמו יכולה להמשיך כך לנצח, אבל זה לא מתקדם… כמו משהו בי לא היה מסוגל לדמיין את היציאה, המעבר, הנשימה הראשונה בחוץ. הלידה.

בשלב הזה החלטנו לבדוק ולראות אם יש תנאים לפקיעת מים וכך היה. המים יצאו מעט עכורים ובאופן מפתיע לא יצאו הרבה מים בכלל, בעיקר לאור הריבוי שנראה באולטראסאונד. אני ממשיכה להעביר גלים, להתנועע, לרקוד ולהמהם. שותה תה מתוק. התחלתי להרגיש שאני צריכה ללחוץ אבל לא נמוך אלא גבוה, באזור הסרעפת. אני לא מצליחה להחזיק את זה ולוחצת. ברור לי שזה לא צירי לחץ אבל אני חייבת ללחוץ. בשלב הזה (קצת לפני 7 בערב), יש האטות בדופק. המיילדת מציעה שנזמין אמבולנס, כשאין לחץ, ובתקווה שאלד לפני שיגיע. אני לא יולדת, הוא מגיע ובשבע ורבע בערב אנחנו מחליטים להתפנות. המיילדת איתי באמבולנס ובעלי באוטו שלה. ניה ותהל נשארו בבית לסדר ולנקות (מלאכיות מופלאות).

ובאופן שאני לא יודעת להסביר – לא היה לחץ, לא היה פחד בשום רגע, גם כשהלכתי בכפכפים, מחליקה בבוץ לאמבולנס. מסרבת לעלות על אלונקה כי כל מילימטר מהאדמה הוא פשוט רחוק מדי בשבילי וגם כי איך בכלל אפשר לשכב ככה!?… אני ממשיכה להעביר את הגלים שהופכים לצירים של ממש, מפוקסת, חדה, ממוקדת, מרפה ונושמת, וללא טיפה של פחד או לחץ. בטוחה ויודעת שאני בידיים הטובות ביותר, שאני בטוב ושהעובר שלי בטוב.
בעשר הדקות של הנסיעה באמבולנס, זוכרת שהיו רק שלושה צירים אותם העברתי בחצי כריעה, ליד שתי נערות מתנדבות מקסימות שממש קיוו שאלד באמבולנס בנוכחותן… בבית החולים נהריה במיון יולדות, מרגישה שכולם מנסים להשכיב אותי על הגב ואני מסרבת. האחות עם המוניטור ויתרה וניטרה בעמידה. הרופאה שלא הבינה מאיפה נחתתי עליה, ויתרה לי על האולטראסאונד (אלוהים יודע למה צריך אולטראסאונד בפתיחה כזאת, עם צירים כאלה, ליולדת שמגיעה מהבית עם האטות…) ומשם לחדר לידה. בשלב זה אני ממש לא הבנתי למה צריך מיון ולמה אני הולכת לחדר לידה, הרי אם הגענו לבית חולים – היידה לניתוח קיסרי, למה להתעכב בכלל?…
בחדר לידה המילדת-בי”ח – “תשכבי על המיטה”. ואני – “מה לשכב? אני לא שוכבת. אפשר להוריד את המיטה או לשים מזרון על הרצפה או משהו?” והיא – יותר אסרטיבית ממני “תשכבי על המיטה, את בלידה”. אני שוכבת על המיטה, מחברים מוניטור, “תלחצי, את עכשיו מוציאה אותו החוצה”. אני לוחצת חזק ממש. פעם ראשונה מהבוקר שמרגישה חוסר נעימות, צריבה. ברוך הבא לכאב. אני מבקשת מהמילדת-בי”ח שתשים שמן או משהו… ציר ראשון – הראש בחוץ. המילדת מבקשת שאפסיק ללחוץ. ואז בבת אחת אני מרפה. ממש מרפה. כמו שתירגלתי, כמו שאני יודעת כל כך טוב, צוללת, צפה, מרחפת. והעולם עוצר איתי. נושמת לתוכי את הרגע הזה ומגלה בתוכי שלא התכוננתי אליו, שכולי הפתעה לתחושה הזו של ראש בין רגלי, של לידה, של תינוק חדש שלי שמגיח לעולם. וכמו ממעמקים, אני שומעת את המילדת אומרת לי עכשיו ללחוץ, ולוקח לי עוד רגע להבין וליישם. אני עולה ממעמקי הרפויים, נושמת עמוק, לוחצת ויולדת. צרחה של אדם חדש. הוא עלי.
אלוהימא!! ילדתי!! נולדת!!

25 דקות מרגע היציאה מהבית ילדתי. אני, ללא שריטה, ללא וריד פתוח, שלמה, גאה ומאושרת. כשהוא עלי יונק, הרגשתי את חבל הטבור נמתח בין רגלי (אחר כך נאמר לי שחבל הטבור היה קצר מדי ולכן הוא התקשה לרדת והיו האטות. כנראה הייתי צריכה את הריצה בקור המטורף כדי להוריד אותו למטה… תזכורת לעצמי לפעם הבאה – אם לא מתקדם, לעשות סיבוב ריצה סביב הבית. כן. בפתיחה שמונה. וואלה…). בשלב הזה המיילדת (לא של הבי”ח…) אמרה לי שיש דימום לא יפה ובעזרת דימיון מודרך הנחתה אותי ביציאת השיליה שלא התמהמה ותוך רגע יצאה בנעימות חמימה בשלמותה. הדימום מיד נפסק. את השיליה ביקשתי שישמרו לי בצד ואחרי שהמילדת-בי”ח הלכה, בלעתי חתיכה ממנה (את השאר קיפסלנו ומדי יום אני בולעת את הפלא הזה). האורות כובו, הגוזל ינק וכמה דקות לאחר מכן בעלי הגיע…
על תלאות המחלקה לא ארחיב, רק אומר שהמפתח הוא ידע של הנהלים, לדעת מה את רוצה כדי לעזור להם לעזור לך… ואסרטיביות. וגם תמיד שאלתי בנחמדות את שם האחות/רופא/ה בתחילת השיחה. בסופו של דבר הם עשו כל מה שביקשנו, כולל ביות מלא, לא נשארתי לבד בשני הלילות שביליתי שם, וכולל לתת ויטמין K לפה (אחרי שהאחות אמרה שמעולם לא שמעה על זה, הלכה וחזרה אחרי דקה עם אמפולה). יש הרבה “בדיעבדים”, ובעיקר הרבה חשק וסקרנות ללידה הבאה…
תודה גדולה גדולה לאליזבת’, שליוותה אותנו בתהליך האישי, הזוגי, הנפשי, הרגשי והמעצים של ההריון והלידה, באמצעות אישיותה המקסימה והכלים של ההיפנוברת’ינג. בלי יומרות, אליזבת הדריכה אותנו וחשפה בפנינו אפשרויות של שינוי תודעתי אמיתי בנוגע ללידה. למדנו לשאול את השאלות שאיפשרו לי לדייק את עצמי וכך להגיע להחלטות הנכונות לי ולנו, בין אם זה במהלך ההריון, בבחירת הליווי הנכון לי, המקום הנכון לי, ברגעי השיא של הלידה, וגם במהלך השהות הלא מתוכננת בבית החולים. וגם להורות ובכלל…. וכל זאת בלי פחד, עם אחריות מלאה על גופי, נפשי ועל התינוק שלי.
זה באמת כל כך פשוט ויחד עם זאת מורכב מאין כמותו.

סיפור הלידה של חגית
עבר כמעט חודש מאז הלידה של בתי השנייה, והחלטתי לכתוב פה את הסיפור המלא, למרות שיצא ממש ארוך….. (לא חייבות לקרוא הכול…) כי אני רוצה לחלוק את החוויה הנעימה והמיוחדת שהייתה לי.
זה לא שלא ידעתי שלידה יכולה להיות חוויה מאוד נעימה, עוצמתית ואפילו כיפית, פשוט לא חשבתי שזה יקרה גם לי. אני לא מהנשים שזכו לגוף שיולד מהר ובקלילות. הכול לוקח זמן, והרבה. אני גם מאוד רגישה לכאב, ובאופן כללי אני בחורה די לחוצה וחייבת להיות בשליטה תמיד. אני ממש לא מהבחורות השאנטי (למרות שמי שלא מכירה אותי ואספר לה על הלידה שלי יכולה לחשוב ככה, אז לא).
בנוסף לכל זה, יש לי מחלה ממש ממש נדירה שבגללה אסור לי לקחת אפידוראל, אני לוקחת בהריון תרופה ממש נדירה ויקרה (הכי יקרה בעולם), וכל הרופאים ממש לחוצים מהתופעה, ברמה שבלידה הקודמת שלי הייתי מוקד עלייה לרגל, ממש ככה. למזלי הם קצת נרגעו, כשראו שאני יולדת רגיל ולא קורה לי כלום, אז בהריון הזה המעקב היה הרבה יותר סביר.

הבעיה היא שאני חייבת ללדת בבלינסון, רק שם מכירים את המחלה הזאת (בזכותי 🙂 ) וזה בי”ח שמאוד לא תומך בגישה טבעית.

היה לי מאוד מאוד חשוב ללדת לידה טבעית עם כל מה שכרוך בזה, ודי חששתי מההתמודדות מול הבי”ח.
בהריון עשיתי קורס של היפנובירת’ינג, והתחלתי לתרגל כבר בשבוע 18, לפני בדיקת המי שפיר שנאלצתי לעשות.

כשהגעתי לשבוע 37+4 (היום שבו ילדתי בפעם הקודמת) לא ידעתי מה לחשוב… איך זה יקרה הפעם. בפעם הקודמת זה תחיל בבוקר, ירידת מים שוטפת בטירוף, שאחריה כבר לא משחררים מבי”ח, ובבלינסון נותנים זירוז אחרי 24 שעות. בפעם הקודמת הסכמתי לזירוז, קיבלתי פיטוצין, ובגלל שאסור לי אפידוראל התמודדתי איכשהו, ואחרי יום שלם ילדתי את הנסיכה הבכורה שלי, אהובתי המתוקה… אחרי שלחצתי שעה שלימה, והיו לי ממש נזקים פיזיים ונפשיים מזה. עם כל זה, הייתה לי חוויה מעצימה, אבל היה לי ברור שהפעם אני הולכת על משהו הרבה יותר רגוע ונעים, טבעי ולא לחיצות פסיכיות… כמובן גם בלי זירוז שהופך הכול לאגרסיבי וכמעט בלתי אפשרי.

בקורס של ההיפנו’ למדתי הרבה דברים שהיו לי חדשים.
למדתי שהלידה היא רפלקס של הגוף, שקורה בסוף ההריון אם נרצה ואם לא, ולכן ממש אין צורך ללחוץ אף תינוק, בטח שלא כמו הלחיצות המטורפות שהיו לי. למדתי שצריך להקשיב לאינטואיציה, אבל כדי שהיא תפעל, אסור להקשיב ללחצים והוראות חיצוניות (כמו המיילדות שצעקו לי בלידה הראשונה “תלחצי חזק! יופי!”). לא ידעתי איך זה יסתדר עם הצוותים בבילנסון…. אבל בתוכי ידעתי שבסופו של דבר מה שחשוב זה הגישה של היולדת, יותר משאר הדברים. רק קיוויתי שאזכה למיילדת שתעזור לי או לפחות לא תפריע.
הכנתי תכנית לידה בשלושה עותקים, שבה הסברתי את רצונותיי, כי לא ידעתי כמה אוכל לדבר ברגע האמת, ובאיזה מצב אגיע לחדר לידה.

וללידה עצמה: 38+1, יום שישי ב4:30 לפנות בוקר… התעוררתי מירידת מים שוטפת. פשוט הרגשתי מפל יורד ממני. ול-א האמנתי… מהר ירדתי מהמיטה כדי שכמויות המים יזרמו על הרצפה. לא האמנתי שזה שוב קורה לי. ממש תחושה של דה-ז’בו… פתאום ממש פחדתי…

הערתי את הוד (בעלי). הייתי בלחץ כי הבנתי שזהו, זה קורה…. מפה אין דרך חזרה. זה בי”ח, ואחזור כבר עם תינוק. ביקשתי מהוד שיביא לי מגבת והתיישבתי עליה. לקח לי רבע שעה להרגיע את עצמי, ולהגיד לעצמי שזה התחיל, וככה זה כנראה היה אמור לקרות, ומאחר שזה כבר קרה כדאי לי להשלים עם המצב ולהירגע. אמרתי לעצמי שהרי חיכיתי בדיוק לזה, ולפחות עכשיו אני יודעת מתי זה התחיל, ונפתרה לי התעלומה הראשונה בקשר ללידה.

הוד בינתיים ארז תיק לשבת (זה היה יום שישי בבוקר). הוא העלה לאוטו מזרון וכדור ללידה, שקית עם שלושה רמקולים ענקיים, למוזיקה של ההיפנובירת’ינג, ותיקים. בינתיים התקשרתי לאמא שלי, והיא הגיעה לשמור על הלל (בתי הבכורה). כשהיא הגיעה הלל התעוררה, הספקתי לתת לה נשיקה ולהגיד לה שאנחנו הולכים להביא את התינוק.

בדרך לבית חולים התחילו לי צירים חלשים. שמנו ברדיו את הדיסק של ההיפנו’, עם משפטים מעצימים ללידה. השמיים היו כתומים, בדיוק זריחה. בשלב הראשון של הלידה בהיפנו’, משתמשים בדימויים של דברים שעולים למעלה. ראינו מטוס ממריא ומאחוריו את השמש עולה, והם עלו ביחד בצורה מושלמת. אף פעם לא ראיתי מראה כזה, והדימוי היפה הזה נחרט לי בזיכרון ועזר לי אחר כך מאוד בצירים… תוך כדי הנסיעה דיברנו וצחקנו… היה מאוד נעים ומרגש.

כשהגענו לבית חולים זה כמובן לקח זמן…. מוניטור וכו’, התחילו קצת הויכוחים עם הרופאים, לא משהו רציני.
ככה עבר לו יום שישי, בלי צירים, מנוחה מלווה בהרפיות. עשיתי כמה טלפונים כדי להכין את הדר שאולי אצטרך את שירותיה בשבת, וסיכמנו שאקרא לה אם אצטרך, למקרה שילחצו עלי לזירוז ואני לא ארצה, אז היא תבוא לזרז קצת באופן טבעי…

סיכמתי עם אמא שלי שלא תהיה איתי ותשמור על הלל, ואם אצטרך אותה אקרא לה.
שבת נכנסה. הדלקת נרות במחלקה, ראיתי בחורה אחת שאמא שלה איתה ונזכרתי שאמא שלי לא איתי וזה העציב אותי וקצת בכיתי, למרות שידעתי שאני לא באמת רוצה שהיא תהיה עכשיו, כשהלידה נמצאת באופק אבל ממש לא התחילה. הדלקתי נרות והתפללתי ללידה רכה וטבעית, נעימה וטובה, תינוק/ת בריא/ה, ותוצאות טובות בבחירות.

הוד הלך לתפילה, ואני לקחתי סידור וכדור פיזיו’, והלכתי לשבת מול המרפסת, התפללתי את כל התפילה של ערב שבת. כשהוד חזר אכלנו סעודת שבת, ונזכרנו שהמון זמן לא אכלנו בשבת רק שנינו. היה מאוד רגוע ונעים. כשהגיע הלילה הוד נרדם על הכיסא לידי, והתחילו לי צירים במרווחים של 10 דקות, די כואבים. ניסיתי לישון, וכל פעם שהתחיל ציר זינקתי על הכדור והוד עזר לי עם הדימויים. בבוקר זה די נעלם, ואז התחילו ללחוץ עלי שאסכים לזירוז.
זה עדיין לא לידה בכלל, ידעתי. אבל ממש ממש לא הסכמתי לזירוז מלאכותי. זה לא היה פשוט לעמוד מול הצוות, ששלח כל שעה שליח שיסביר לנו כמה אנחנו מסכנים את העובר ואותי, כי ירידת מים יכולה לגרום לזיהום בלה בלה בלה, ואחרי 24 שעות צריך לזרז. אמרנו להם שאנחנו מבקשים עוד כמה שעות, ולא מעוניינים בזירוז, אפילו חתמנו על טפסים של סירוב לפרופס וכאלה. חוץ מאחות אחת שהייתה איתנו, שאר הצוות הסתכל עלינו בתור הזוג ה”אנטי” שלא מוכן לבדיקות ולא מוכן כלום…. ממש הפכו אותנו לסרבנים… אבל אנחנו היינו מאוד בטוחים במה שאנחנו עושים, היינו רגועים וידענו שהטבע יעשה את שלו. בכל זאת, החלטנו לבקש עזרה מהדר, ובשעות הבוקר התקשרתי אליה וסיכמנו שהיא מתארגנת ויוצאת. בשלב הזה לא היו לי צירים בכלל, לא הייתי בלידה משום בחינה, הייתי כבר על אנטיביוטיקה, והיה בי דיסוננס פנימי – מצד אחד רציתי שהלידה כבר תתחיל טבעי, מצד שני פחדתי עדיין מהכאב שהולך לבוא. ידעתי שאני צריכה לשחרר את הפחד כדי שהכול יתחיל.

כשהדר הגיעה הוד הלך להתאוורר ואנחנו דיברנו קצת. בשלב הזה היינו לבד בחדר, הבחורה שהייתה איתי בלילה עזבה כנראה לחדר לידה. היא התחילה לעשות לי דיקור, ואחר כך שיאצו עם דמיון מודרך. לא יכולנו להשתמש במוזיקה של ההיפנו’ בגלל שבת, אבל אחרי כמה דקות התחילו לי פתאום צירים. בהתחלה ציר אחד, ואחרי חצי שעה עוד אחד, מרווחים גדולים, אבל לפחות התחיל משהו! בשלב הזה הרגשתי פתאום שמחה על כל אחד שבא. הרגשתי שנפרץ המחסום, ואני רוצה צירים. אני רוצה ללדת!
הצירים הלכו והתקרבו אחד לשני. הדר הציעה שהוד ואני נלך לטייל קצת בחוץ. יצאנו לטיול נעים מאוד בשמש, הייתה אופטימיות באוויר. כל כמה דקות היה לי ציר ונשענתי על הוד במה שקראנו לו “תנוחת המקרר”. הוא עזר לי לנשום, ולהיזכר בדימויים העולים. ככה הלכנו בחוץ עד שהחלטנו לחזור לסעודת שבת. הכול היה רגוע ונעים,

הצירים התחילו להיות יותר עוצמתיים אבל רחוקים עדיין.
הגענו לתחילת הלידה באמת…. 🙂

בערך בשעה 14:00 (אולי קצת קודם), הדר החליטה להפעיל שיטה סינית מדהימה שנקראת “ריבוזו” (טלטולים עדינים של הגוף כדי שהעובר ירד למטה) ומכאן אני מציינת מבחינתי את תחילת הלידה שלי. עד עכשיו היינו סתם זוג שמאושפז בציפייה, אמנם בשאנטי, אבל לא בלידה. התחילו לי צירים חזקים, כל 5 דקות, שהלכו והתקרבו. הרגשתי את העובר זז בטירוף אחרי כל טלטול כזה. הרגשתי שמחה גדולה, הוד והדר עזרו לי בכל ציר: הוד תמך בי ב”תנוחת המקרר” המנצחת, הדר עשתה לי עיסויים בגב, ושניהם עודדו אותי. הייתה אווירה של שלווה ורוגע. כל ציר שימח אותי. בין הצירים ישבנו (אני על הכדור, הם לידי) ודיברנו. אפילו הצוות הרפואי עזב אותנו בשלב הזה כשהם ראו שהדברים מתחילים להתקדם… היינו לבד בחדר, היה חושך והרגשה טובה של פרטיות, בדיוק כמו שרציתי. אני זוכרת שתוך כדי ציר עוצמתי במיוחד, עם הנשימות של הוד כשהראש שלי בתוך הצוואר שלו, והדר עושה לי עיסוי מרגיע, חשבתי לעצמי שבעצם זה יכול להיות ממש כיף.
החלטתי שאני לא רוצה לבדוק פתיחה, כי לא רציתי להגיע לחדר לידה. מבחינתי, כל עוד אני יכולה למשוך שם, אני מעדיפה לעשות את זה. ידעתי שבחדר לידה יעמדו לי על הראש עם לו”ז, ורציתי שיעזבו אותי ויתנו לי ללדת לבד טבעי, כמו שתכננתי ובלי לחץ. יש לי במחלקה חדר לבד, מלווים תומכים, מקלחת כמה שאני רוצה, ואין מיילדת 🙂

כל הזמן ידעתי שכשארד לחדר לידה אני צריכה לבקש מישהי בגישה טבעית, אבל לא ידעתי מתי ארד לשם.
הכול התקדם די מהר. החליטו לעשות לי מוניטור, וכבר לא הייתי במצב לשכב מבחינתי, והיה על זה ויכוח…. האחות אמרה שהיא חייבת שאשכב, לא רציתי, והוד נקלע לויכוח לא נעים… היא אמרה לו שהיא אחראית על העובר, והוא אמר לה שהאמת היא שהוא אפוטרופוס עליו (לפי החוק הוא צודק, כמובן), ואני רק ביקשתי שיפסיקו לריב 🙂

פתאום רציתי נורא להתקלח, אבל חששתי שאני בפתיחה ממש קטנה, ולא רציתי להגיע למצב שאני “מבזבזת” את המקלחת על פתיחה כזאת. חיכיתי עוד 5 דקות, ואז הדר אמרה לי שלפי דעתה אני כבר בשלב טוב להיכנס למקלחת. נכנסתי, וממש נהניתי….

הרגשתי את הצירים עוברים לי בתוך הגוף כמו גלים שאני צריכה לגלוש עליהם. הם כבר היו כל דקה ומאוד עוצמתיים. התפללתי לאלוקים שיתן לי לידה קלה וטובה, ושיעזור לי. לא ידעתי אם אני בפתיחה 2 או יותר, לא היה לי מושג, כי הכול היה טוב מאוד, ולא הרגשתי לחץ או פחד או כאב. יצאתי עם מגבת כדי לשאול את הדר משהו ופתאום הייתי חייבת לחזור למקלחת. הרגשתי שכבר אין לי הפסקה בכלל בין הצירים. רציתי כבר לדעת כמה פתיחה יש, ובדיוק נכנסה לחדר רופאה ושאלה אם אני רוצה שהיא תבדוק. היא בדקה ואמרה שאני בפתיחה 5. ממש התרגשתי!! ממש….

הרופאה אמרה לי שברגע שאני לא יכולה יותר… או אם יש לי ציר כל דקה, שאגיד לה. כבר היה לי ציר כל דקה, ואני זוכרת שלא הבנתי למה הכוונה “לא יכולה יותר”. הגוף שלי היה כמו במדיטציה עמוקה והרגשתי שהכול אפשרי. משם הכול התקדם פתאום נורא מהר. יצאתי מהמקלחת והרגשתי ציר מאוד חזק עם קצת לחץ בסופו. הרגשתי שאני לא יכולה להיות בשום תנוחה, ובסוף נשכבתי על הבטן עם הרגליים מקופלות מתחתיי והטוסיק למעלה, כמו כלבלב.

הוד יצא לאחיות ואמר להן משהו, אין לי מושג מה, אבל פתאום הגיע רופא ואמר שאני נראית לו בשלב מאוד מתקדם והם רוצים שארד לחדר לידה, רק חייבים לבדוק קודם אם יש זמן לזה בכלל… כי אם אלד במעלית הוא מעדיף שכבר אלד על המיטה במחלקה.
הסכמתי שיבדוק, רק לא רציתי לשנות תנוחה, והוא בדק אותי ככה, ואמר שיש כמה דקות לרדת לחדר לידה והוא מזמין סניטר. הכול פשוט רץ פתאום! התפללתי שלא יהיה לי ציר בזמן שהסניטר לוקח אותי, ובאמת לא היה.
פתאום נזכרתי שכנראה זה הזמן לבקש מיילדת בגישה טבעית. אמרתי להוד שזה הכי חשוב עכשיו, שידאג לי למיילדת שתתמוך בלידה טבעית. ירדנו לחדרי לידה ב-18:30, שבת בדיוק יצאה. קיבלתי מיילדת צעירה ומקסימה, ורק הספקתי לשאול אותה: את תסכימי לעזור לי בלידה טבעית? והיא צחקה ואמרה שהשאלה היא אם אני אסכים, ולא היא…. (רק אחר כך התברר לי שהיא חששה שלא תדע לעשות את זה כמו שצריך, אז היא הלכה לקרוא למיילדת מנוסה יותר שתעזור לה. איזה מזל…. מיילדת אחרת הייתה פשוט אומרת לי שהיא לא יודעת, והיא חיפשה לי מישהי שיודעת!).

נכנסתי לחדר לידה, ישר למקלחת. בדרך עוד שמעתי במעורפל שמבקשים ממני מוניטור ואמרתי: לא תודה 🙂 הרגשתי שהכול קורה ממש מהר ולא הבנתי למה צריך מוניטור.
הדר סידרה לי כיסא במקלחת, וכיבתה את האור בחדר לידה וגם במקלחת. בינתיים שמעתי במעורפל את הוד מסדר את הרמקולים, והמוזיקה של ההיפנו’ התחילה להתנגן. הייתי לבד במקלחת, ופה התחיל השלב הקשה. חבל שלא ידעתי שהוא גם יהיה מאוד מאוד קצר….

הרגשתי את הציר הכי גדול של חיי. איתו הגיעה אלי תחושת ייאוש עמוקה, שלא ידעתי איך להתמודד איתה. הכול היה כ”כ טוב עד עכשיו. מהיר ונעים. חשבתי שאני בפתיחה 5-6, ולא הבנתי מה זה הציר המשוגע הזה. ידעתי שאם יהיו לי עוד כמה כאלה אני מתה. הם היו ארוכים מאוד מאוד, ובסוף שלהם הרגשתי לחץ, כאילו עמוד השדרה שלי יוצא מהמקום. קשה להסביר את התחושה הקשה הזאת…. זה כ”כ כאב שרציתי למות.
בפועל היו בסך הכול עוד שניים כאלה. קראתי להדר שתהיה איתי והיא הזרימה עלי מים חמים שלא עזרו כבר… פתאום הרגשתי שאני לא יכולה יותר, ונעמדתי, נשענתי על השיש. שאלתי את הדר אם היא מבינה אותי, והיא אמרה שכן. שאלתי אותה אם אפשר שוב ללדת אחרי דבר כזה, והיא אמרה לי שכן, ושהלידה שלי עשתה לה חשק.

רק בדיעבד הבנתי שזה שלב המעבר, השלב הכי רגיש, אבל באותו רגע לא ידעתי את זה והרגשתי מן ייאוש עמוק מאוד. פתאום הרגשתי לחץ חזק, וצעקתי שהוא יוצא. הדר אמרה לי שהכול בסדר, ושמקסימום היא תתפוס אותו, ושלא אדאג. שתי המיילדות המקסימות (אלונה הצעירה, והמבוגרת יותר אירנה) נכנסו למקלחת, ושמעתי שאירנה אומרת: היא בפתיחה מלאה.

כל הסיפור מפתיחה 5 במחלקה עד השלב הזה היה בערך רבע שעה….
הם שאלו אותי בעדינות אם אני מוכנה לעבור לחדר לידה, פשוט להישאר באותה תנוחה (של עמידה ורכינה על השיש), רק על המיטה. הסכמתי, ויצאתי לחדר. אני זוכרת את התחושה הנעימה הזאת, תחושה של רעננות (הייתי רחוצה ועירומה). כל הייאוש עבר ברגע. הרגשתי תחושה חדשה ולא מוכרת, שאין לה עדיין מילה בעברית לדעתי… משהו שהוא שילוב של אושר עם תקווה חזקה והתרגשות, שמחה ענקית וציפייה, כאילו כל העולם עוצר עכשיו לכבוד הרגע הזה smile emoticon

לא האמנתי שאני הולכת רגיל בפתיחה 10. פתאום הבנתי את המשפט שקראתי בספר “לידה פעילה”, שאם משככים את הכאב בלידה, משככים איתו גם את התחושות האחרות, העוצמתיות… חוויתי התרגשות במנות גדולות שלא הכרתי. כנראה המוח מפריש חומרים מאוד מיוחדים ברגע האמת smile emoticon

הם הורידו את המיטה ממש נמוך והעלו את המשענת. נעמדתי על הברכיים ונשענתי עם החזה על כר ענק ולבן שהיה שם. התרגשתי מאוד, ושמחתי. הוד נעמד ליד הראש שלי, והתחיל להזכיר לי את הדימויים של השלב הזה. הרגשתי שזה מציק לי וסימנתי לו שלא יגיד כלום. כ”כ קיוויתי שהמיילדות גם לא יגידו כלום, ושיתנו לי לעשות את מה שהגוף שלי יודע. קיוויתי שאצליח להתרכז ולהקשיב לאינטואיציה, וידעתי שבשביל זה אני צריכה כמה שפחות הוראות מבחוץ… היה חושך, והמוזיקה של המדיטציה הייתה נעימה כל כך. כל האימון בחודשי ההריון היה משתלם, הרגשתי שהגוף שלי מרפה את עצמו. לא רציתי ללחוץ, ורק קיוויתי להרגיש את רפלקס פליטת התינוק. נשמתי כלפי מטה, דמיינתי את התינוק שלי מגיע אלי, וחשבתי כל הזמן: בן או בת?? עוד מעט אדע….
הרגשתי את תחושת “טבעת האש”…. זה היה כואב מאוד מאוד… אבל עם התחושה הטובה הרגשתי שהכול היה אפשרי, והראש יצא. זה היה נעים מאוד ומרגיע. נגעתי בראש וידעתי שזה התינוק/ת שלי. הייתה אווירה מושלמת של שלווה ותמיכה. המיילדות אמרו לי ללחוץ כדי שהכתפיים יצאו. לא רציתי ללחוץ, אז הן הציעו לי לשנות תנוחה בזהירות. תוך שניה הייתי בתנוחה אחרת, צידית יותר עם רגל אחת למעלה, והרגשתי את הגוף הקטן מחליק ממני במהירות, ביחד עם המון מים. זה היה נעים ומיוחד. תחושת שחרור גדולה וסיפוק אמיתי. התיישבתי, והרמתי את הגוף הקטן. בת!! היא הסתכלו עלי בעיניים ענקיות ומיששה אותי. היינו ערומות שתינו ושמו עלינו סדין. אחרי כמה דקות הרגשתי תחושת משיכה מוזרה וקלטתי שהיא עדיין מחוברת בחבל הטבור! בלי שביקשתי אפילו…. הוא כבר הפסיק לפעום והיה לבן. הוד גזר אותו, והחמודה גם ינקה קצת. הרגשתי תחושה של אושר גדול וסיפוק. הרגשתי מלאת תודה, ובזמן שכולם סידרו וארגנו הכול (המוזיקה עדיין התנגנה), פצחתי בנאום הזוי על איך שאני מודה לכל אחד מהם, שעזר לי להגשים את חלומי… הרגשתי חוויה של אקסטזה ממש, ושמחתי מאוד על החוויה שקיבלתי.

זהו בערך…. אחר כך ראו שצריך לתפור תפר קטן, ואז אמא שלי הגיעה. הכול היה מאוד מרגש. הרגשתי טוב, פיזית ובעיקר נפשית. קשה להסביר…. תחושה חזקה מאוד של הצלחה ושמחה… הצוות בחדר לידה הפתיע אותי לטובה ממש. בתיק שלי עדיין שכבה תכנית לידה, בשלושה עותקים, שלא הספקתי לתת לאף אחד, ובכל זאת כל הדברים שרציתי קרו בדיוק כמו שקיוויתי. בתכלס הלידה שלי לקחה פחות מחמש שעות, כשהחלק האינטנסיבי מפתיחה 5 במחלקה ועד שהמתוקה החליקה לאוויר העולם היה חצי שעה, וכל השאר היה כמו מדיטציה רגועה ונעימה. באמת שלא ידעתי שלידה יכולה להיראות ככה, ואני לא מהנשים האלה שהכול אצלן מהיר. הרגשתי שעזרתי לעצמי באמצעות כל ההכנה שעשיתי, להגיע לחוויה הזאת, ושמחתי מאוד שהצלחתי בזה.

בשלב הזה הוד הלך לקנות לי המבורגר ענקי, וחזרתי למצבי הטבעי. ההתאוששות הייתה קלה מאוד בהשוואה לפעם הקודמת. הרגשתי מאושרת ופנויה לטפל בתינוקת. כל הלילה שאחר כך עוד העברתי בראש את פרטי החוויה… היה לי קשה להיזכר בשלב הנורא ההוא במקלחת, אבל בהתחשב בכך שהוא לקח בערך 10 דקות והיה שלב המעבר, אז אני סולחת לעצמי על זה שהרגשתי את הייאוש העמוק והנורא ההוא…
הילדונת נולדה במשקל 2.990, יום לפני היומולדת של אחותה הגדולה, קראנו לה לחן.
אנחנו מנסים להתרגל להיות הורים לשתי מתוקות… ומקווים שנצליח לעשות את זה הכי טוב שאפשר. תודה לכן שקראתן את הסיפור שלי למרות שהוא ארוך כ”כ ואולי ארוך מדי (הלידה לא הייתה כ”כ ארוכה…), היה לי חשוב לכתוב אותו כמו שהוא 🙂 אז תודה לכן על כל התמיכה לאורך ההריון…. וכמובן למי שהצליחה להגיע עד כאן, תודה

סיפור הלידה של נבו
סיפור הלידה של נבו:
אחד הפחדים שקשורים אצלי ללידה זה שירידת מים תתפוס אותי בבת אחת באמצע הרחוב. אז זה היה מאד מתחשב מצד הגוף שלי שירידת המים הזו החלה בטיפטופים קלים, בהדרגה, כדי שיהיה לי זמן להבין שזה מה שזה, להעמיס את בן על האופניים שלו, ולחצות את הפארק בצעדי ריצה קלים תוך כדי שאני מקפיצה את אמא שלי בטלפון ומחניקה דמעות של ספק פחד ספק התרגשות. יותם לא עונה בנתיים. מזל שהיתה לי רשימת תיק לידה שכתבתי בטלפון כמה ימים לפני כן, כי באותם הרגעים הלב דפק, המוח היה מעורפל והמים המשיכו לרדת… אז לקחתי את התיק, השארתי את הקטן-שהפך-באחת-לגדול עם אחותי ואמא שלי הקפיצה אותי לאיכילוב. בנתיים יותם ענה ועבר למצב כוננות בכניסה למיון יולדות.

ב18.00 הגענו למיון, בדיקת פתיחה (3 וחצי) גרמה לירידת מים מאסיבית שהסגירה מים מקוניאליים. בנוסף לשבוע המוקדם יחסית (36+5) ולכך שהראש עוד לא היה מבוסס באגן נאלצתי להשאר על המיטה מחוברת למוניטור. לא כמו שתיכננתי. לאחר נסיון שכנוע קל שכשל החלטתי לחכות בסבלנות על המיטה ולהכנס לבועת ההרפייה שלי, לפתח את הצירים בנחת ולעזור לעובר להתבסס היכן שצריך. שמתי את האוזניות עם מוזיקת ההרפייה, הייתי במצב רוח משועשע, יותם היה רגוע איתי וכל פעם שהיה ציר התכנסתי עם המוסיקה ודיברתי אל העובר שהתקדם במסעו מטה. תוך שעה מרגע שהגענו למיון העלו אותי לחדר לידה. שם קיבלה אותי נעמי המיילדת, עשינו היכרות והסברתי לה שעשינו קורס היפנובירת’ינג ובגדול אני אשמח אם פשוט לא יפריעו לי ללדת (אמרתי את זה בנחמדות, נשבעת!). נעמי בדקה אותי ונתנה אישור להיות בתנועה אם כי עדיין הייתי עם מוניטור בגלל המים המקוניאליים. את הזמן העברתי בתנועות מעגליות, הסתובבתי בחדר וגם עליתי על המיטה. כל פעם שהיה ציר שמתי את האוזניות עם המוזיקה וצללתי. צללתי לתוך התחושה, לגל העולה והיורד, לנשימות ששואפות למעלה יחד עם שרירי הרחם הנמתחים. מסכימה. מסכימה. לאט לאט הצירים הפכו יותר צפופים אבל למזלי הם עוד היו קצרים יחסית, מה שהקל על ההתמודדות איתם. הפלגתי עליהם דיי בהצלחה. כל פעם שהרגשתי כאב שהביא איתו פחד או תחושה של ייאוש הזכרתי לעצמי לחזור להיות בהסכמה לחוויה הנוכחית, להיות ברגע הזה בלבד ולא בתהיות בנוגע להמשך, לוותר על תסריטים שרצים בראש, לתת לגוף לפעול את פעולתו. להתרכז בנשימות ובמוסיקה. מה שעזר לי לעבור את הצירים היה לחשוב על העובר שעושה את הדרך אליי, להסתכל על הכל דרך העיניים שלו ולא כמשהו שקורה לי מבחוץ. לבחור להתמקד בצירים לא כתחושה שקורית לי אלא כמשהו שהוא עובר. מבפנים לא מבחוץ. ככה אני מעבירה את הצירים. הם הופכים תכופים אבל עדיין דיי קצרים. מתרכזת בנשימות. בנתיים המיילדת לא ככ אוהבת את המוניטור. היא רואה מצוקות עובר וקוראת למיילדת בכירה ואחכ גם לרופאה. הצוות לא ממש מרוצה. יחד עם השבוע המוקדם והמים המקוניאליים הם מתחילים לחשוב על התערבויות. המיילדת הבכירה מבקשת ממני לשכב על הצד, אני שוב מנסה לשכנע אותה לתת לי לעשות את זה בדרכי, מנסה להסביר לה שיש לי תוכנית, אבל היא מסבירה לי שהם צריכים לבדוק את דופק העובר עכשיו ביתר תשומת לב. אני עדיין עם האוזניות בכל ציר, מתמסרת להרפייה, מתחברת לתהליך מבפנים, מקשיבה לגוף. בשלב מסוים המיילדת מבקשת ממני להוריד את האוזניות ולהיות איתה. אני שמה לב עכשיו שהאור בחדר הודלק ושיש שני רופאים איתנו. אני עדיין בבועה שלי, לא מתייחסת אבל מנסה לא להתנגד יותר מידי. הרופא מסביר לי שבגלל כל הנתונים שלי אני בסיכון מסוים ושהם לא רוצים לקחת צ’אנסים ושאם יהיה צורך ייתכן ונעבור לניתוח קיסרי. אני לא ככ מתייחסת. מהנהנת אבל מתוך הבועה. בכל ציר אני עוצמת עיניים ונצמדת ליותם. מזכירה לעצמי את הנשימות, עובדת עם העובר. המיילדת שוב מדברת אליי ואומרת לי שהם רוצים להכין אותי לקיסרי, רק למקרה שלא תהיה ברירה, לרגע אני צצה החוצה מהבועה שלי, מסתכלת על יותם ואומרת לו “מה קיסרי? מה זה קשור אליי?” חושבת לעצמי מאיפה המילה הזו נכנסה עכשיו לחדר הלידה שלי. מקומה לא כאן. המיילדת מסכימה שנבדוק פתיחה ולפי זה נחליט. פתיחה 5 וחצי. אני מרוצה, הנה אנחנו מתקדמים. אבל הצוות לא זה לא מספיק מהר בשבילם. אני עמוק בבועה, כבר לא שומעת, לא נמצאית איתם בחדר. נמצאית עמוק ברחם, בתעלת הלידה, מלווה את העובר שלי. בדיעבד יותם מספר לי את מה שהיה באותו זמן בחדר – הרופאים החליטו שהולכים לקיסרי, נעמי המיילדת המקסימה שלי מנסה לדבר בשמי ואומרת שאני לא מעוניינת, הצוות מסתכל על יותם שמאשר להם במבט “תעשו מה שצריך”. הרופא מתקשר לחדר ניתוח להודיע שאנחנו באים. המיילדת הבכירה מסבירה לי שאני צריכה לתת להם לקחת לי דם ולחבר אותי עכשיו לעירוי. מתוך הבועה שלי אני חשה במעומעם בבלאגן בחוץ, אני מבינה שעל מנת שיהיה סדר אני צריכה להסכים. להסכים לוותר על תוכנית הלידה שהיתה לי ולהסכים ללדת את הלידה שלי, הלידה הנוכחית שמתרחשת כאן. עם ההחלטה הזו, עם ההסכמה המלאה אני מושיטה את היד ומאפשרת להם לקחת דם. לא עוברות שתי שניות ואני מרגישה לחץ מטורף ואומרת להם בקושי שאני מרגישה שאני חייבת ללחוץ. כל הצוות עוד מסביבי והמיילדת מסתכלת לבדוק פתיחה ומודיעה לכולם “טוב, יש כאן ראש”. הצוות הרפואי שמבין שתפקידו הסתיים כאילו התפוגג לו מהחדר, נשארנו אני ויותם ונעמי המיילדת והיא זוכרת לי שביקשתי ללדת בעצמי, בלי הנחיות של דחיפה. היא מחכה לי. אני מרגישה צורך ללחוץ ונזכרת בנשימות ההיפנובירת’ינג, מדמיינת איך אני נושמת למטה ואיך נפתחת לה שושנה. הגוף שלי לוחץ ויוצא לו ראש. רגיעה. עוד לחיצה וכמה רגעים אחרי זה אני מרגישה את הגוף הקטן הזה יוצא ממני. מניחים אותו עליי ואני לא מאמינה. לא מאמינה למה שעברתי עכשיו. אני שואלת מה השעה כדי לגלות שכל הנצח הזה לקח שעה, שעה אחת ויש לי עוד בן מתוק בידיים.

סיפור הלידה של גל
סיפור לידה (בדיליי מיולי 🙂 בג’הארה דולה:
ביום רביעי לפנות ערב (ביולי) התחילה ירידת מים. עדכנו את טל Tal Halevi (טלי, המיילדת/דולה/ הבעלים של המקום) המהממת והיא הנחתה אותנו מה לעשות והזמינה אותנו להתארגן ולהגיע כשיתאים, כי זו לידה שניה, אז שלא נתעכב מדי אבל שנהיה בקשב לצירים/גלים (לידה ראשונה גם התחילה בירידת מים שאיתה הגענו לבית החולים ומיד קיבלתי פיטוצין ואפידורל , ולא היו סיבוכים. סתם לידה משעממת שבה היתה לי תינוקת ברחם, נמנמתי אחרי יומיים נטולי שינה ובסוף לחצתי בלי להרגיש כלום , עשו לי חתך חיץ ופתאום היתה לי תינוקת בידיים. הפעם הרגשתי שאני רוצה לדעת מה זו לידה, מה הם הגלים, ולהיות מחוברת לאורך כל התהליך, ובלי התערבויות מבחוץ ובעלי ממש חשש מלידת בית, ורבנו על זה המון לאורך ההריון). הרדמנו את הבכורה בסביבות חצות, ההורים שלי הגיעו לשמור עליה ואנחנו נסענו לטלי ולאילן. הם הזמינו אותנו להיכנס לצימר שלהם ולישון ולעדכן אותם בהתפתחויות. ב8 בבוקר לא היו עדיין שום התפתחויות, צירים חלשים וירידת מים. אילן הנחה אותנו לנסוע ללניאדו לעשות בדיקת מוניטור וספירת דם ואמר שיפגוש אותנו שם כי הוא גם ככה עובד שם באותו יום ושנאכל משהו בדרך. התארגנו, עצרנו בבית קפה, הצירים/גלים התחזקו מעט והגענו לבית החולים. פגשנו את אילן והלכנו למיון נשים לעשות מוניטור וספירת דם, ואילן הגיע לראות מה איתי, בדק, עזר תמך וגם תמך ברן (בן זוגי) גם טלפונית וגם פייס טו פייס כי לגברים אין כניסה למיון נשים אז הוא נשאר בחוץ בלי לדעת מה קורה בפנים וזה לא היה לו פשוט. הבדיקות היו תקינות ואילן הכניס אותי לבדיקה ואגינלית כדי לוודא שאכן מדובר בירידת מים. שאל אותי אם אני רוצה סטריפינג ולגמרי כיבד את זה שאמרתי שלא ואמר שאם ככה גם לא יעשה בדיקת פתיחה ושניתן לגוף לעשות את שלו. נתן לי מרשם לאנטיביוטיקה שאקח בבית בגלל ירידת המים שכבר עברה את ה18 שעות מתחילתה, ואמר שנלך הביתה לנוח ולעדכן מה מצב הצירים. לאורך היום טלי התקשרה ושלחה הודעות לשמוע מה איתנו והציעה שנבוא אם בא לנו לקבל ממנה עזרה או טיפול במים . אני העדפתי להישאר בבית (שנמצא 10 דקות משם) ולראות “חברים” ו”ריקוד מושחת” להעלת האוקסיטוצין 😉 ולנמנם. הבכורה שלנו עשתה לעצמה יום כיף עם ההורים שלי, כך שהיה לנו שקט בבית . בשעות הערב הצירים התגברו ובחצות נסענו שוב לצימר של טלי ואילן. הם קיבלו את פנינו בשמחה, עשו לנו בדיקה עם הדופלר ושוב הזמינו אותנו לנמנם ולעדכן. הפעם לא ממש הצלחתי לישון בניגוד לבן זוגי. השתמשתי המון בנשימות ובדימויים שלמדנו בקורס KG היפנובירת’ינג, כי את דיסק ההרפיות היה לי קשה לשמוע תוך כדי העליה של הגל, אבל יאמר לזכותי שניסיתי. בכל גל כואב הלכתי לטבעת שתלויה מהגג ונתלתי עליה וזה ממש עזר להתמודד עם הכאב יחד עם הנשימות והדימויים. ב4:30 כבר ממש כאב לי והייתי על סף בכי ומחשבות של “למה אני עושה את זה לעצמי” למרות שהכאב היה לגמרי נסבל, ואז רן התעורר וראה אותי והציע לצלצל לטלי שהגיעה מיד והבינה שיש התקדמות משמעותית. ביקשה לבדוק פתיחה, וכשהסכמתי בדקה בעדינות (היה ממש נעים ולא כואב) ואמרה שיש פתיחה של 6 והיא מרגישה גם איזה בלון/שק מים והציעה שניכנס לבריכת הצירים המחוממת. אני מיד קפצתי על ההצעה , החלפנו לבגדים לבריכה (גוזיה ותחתוני ביקיני) ונכנסנו לבריכה. טלי הזמינה את רן להציע לי שמנים אתריים לבחירתי לפי ריח שאני אוהבת וכשבחרתי השתמשה בו בכל ציר כדי לעסות את הגב שלי. היא הזכירה לי לנשום כשהיה צורך, והנחתה את רן להביא לי מים קרים/פופאייס מהמקרר ומדי פעם לתמוך בי פיזית בתנועות במים (כי הוא מאוד רצה לתמוך בי בתהליך, והיא עזרה לו ולי למצוא דרך שבה המגע שלו לא יטריף אותי ושהוא ירגיש חלק, בעוד שהמגע שלה היה פשוט מושלם ומדויק לי). השחר כבר עלה ועדיין לא ילדתי. בין הגלים פשוט התחלתי לנקר לתוך המים לשניה ושוב ושוב בין עיסוי לעיסוי, לנשימה ודימויים. ואז לקראת 7 או 8 טלי הציעה שנצא מהבריכה ונבדוק התקדמות וביקשה לקרוא לאילן כדי להתייעץ איתו אם צריך לנקב את השק. על כל דבר בתהליך טל ביקשה אישור, הציעה והיתה סופר דופר קשובה ותומכת. אילן הגיע במהירות ומצא שאני בפתיחה 8 ושהשק פשוט מפריע לראש של התינוקת וביקש לנקב את השק. אישרתי ובתוך כמה רגעים התחילו צירי הלחץ כשאני שוכבת על המיטה. טלי המשיכה לעסות לי את הגב ואני המשתי לנמנם בין ציר לחץ אחד לשני כשאני מרגישה ממש צורך ללחוץ כמו בשירותים, ואז אמרתי לטל איך אני מרגישה, והיא אמרה שאם זה מרגיש ככה אז זה סימן שאני מוכנה ללדת ושאני אתחיל ללחוץ בגל הבא. אמרתי שאני לא רוצה ללדת במיטה אלא במים, והם מיד עזרו לי להיכנס לאמבטיה שצמודה למיטה. רן נכנס איתי וישב על המושב שבפנים ואני על הברכיים עם הפנים אליו ופשוט נשענתי עליו בחיבוק. בכל גל לחצתי , וכשהרגשתי תחושת שריפה בפות , כבר רציתי רק שתצא. כל כך פחדתי שאם לא תצא שוב יהיה לך לחץ על הגולגולת ויהיה לה רפלוקס כמו לאחותה הגדולה, שרבתי עם עצמי עם להיות קשובה לגלים או פשוט ללחות אותה כבר. רק המחשבה על הרפלוקס הלחיצה אותי ובחרתי ללחוץ אותה החוצה. בסך הכל זה לקח 5 או 8 לחיצות מרגע שנכנסנו למים, נראה לי. טלי ואילן הזמינו אתי להרגיש את הראש שלה מתחיל לצאת, ואני לתדהמתי סירבתי (למרות שבתכנון חלמתי להרגיש אותה). פשוט רציתי שתצא כבר ושתהיה נוטלת רפלוקס. לחצתי שוב והתינוקת היתה בחוץ. תפסתי אותה בידיים ושלפתי אותה מהמים לחיבוק שלי בשעה 8:15 ביום שישי, וזה היה רגע ממיס. אני רן והתינוקת ביחד במים. ואז ראינו שהדם מתחיל לצאת אז רן ברח מהמים . חחח 🙂 עוד כמה רגעים וטלי ואילן עזרו לנו לצאת מהמים למיטה. עזרו לי לכופף רגליים בשכיבה ותוך רגע השליה היתה בחוץ שלמה ויפה. מים הביאו לנו עוד שמיכות ומגבות וכל מה שביקשנו לי ולתינוקת, וטלי הציעה עזרה עם ההנקה, אבל בגלל שאני מדריכת הנקה ומי שהניקה 4 שנים (עד אמצע ההריון) הרגשתי שאין צורך. הייתי כל כך עייפה וכל מה שרציתי היה שהתינוקת תינק ושנוכל להירדם לכמה ימים. לא התחשק לי לזוז לשום מקום. ובאותו רגע רציתי בדרך קסם להיות בבית, להיות יכולה להמשיך לישון. טלי ואילן נתנו לנו את הזמן ומדי פעם באו לראות שהכל בסדר והזכירו שיום שישי, אז יום קצר בלניאדו אם אנחנו רוצים עוד להגיע לשם. אחרי כ3 שעות מהלידה טלי עזרה לי לקום מהמיטה ולהתקלח (בישיבה), ואילן הכין את הניירת של הלידה. טלי עזרה לנו להלביש את התינוקת ולשקול אותה תוך כדי שאנחנו מנסים להתארגן, וזהו, הגיע הזמן להיפרד מהם. ממש לא רצינו. הרגשנו כל כך בבית וכל כך מוגנים ומטופלים שהיינו שמחים להישאר. הם ליוו אותנו עד לאוטו וביקשו שנעדכן אותם כשאנחנו מסיימים בלניאדו, כדי לשמוע שהכל בסדר ושהלך בקלות ובנעימים. הם פשוט היו מדהימים לאורך כל הדרך וגם אחרי, כשהגעתי לאילן כדי שיפרום לי תפר (היה לי קרע קטן) אחרי שביום שני ממש בכיתי מרוב כאבים מהתפר (לא היה ככה לפני אותו יום). בשניה שאילן פרם – חזרתי להרגיש כמו בת אדם נטולת כאב כמעט לחלוטין.
אני רוצה להוסיף שהמשפטים המעצימים מאד עזרו לי. והאמת שזה מדהים אבל לא ראיתי את אלוהים ולא רציתי למות. הכאב היה לגמרי נסבל לאורך כל הדרך. זה בטח שילוב של ההיפנו והמים והעיסויים . המיילדת טל אמרה שהיה ממש ברור שזו היתה לידת היפנו

סיפור הלידה של רפאל
אז האדרנלין עדין בגוף..ואני פשוט לא נרדמת..
שבוע 39..יום שני 10 בבוקר. הולכת לשירותים רואה הפרשה ורודה.
מיד מצלצלת ל Ariela Rankevich הדולה שלי , אבל דווקא היום מסתבר שהיא בלידה אחרת. .והתבדחתי איתה יום קודם..אמרתי בטח תהיה לך לידה ביום שלי.
מפה לשם, נסעתי למיון נשים של כללית כי שם זה זורם יחסית מהר, תוך כדי אני מבינה שיכול להיות שירדו לי קצת מים.
במיון יש צירים לא סדירים, דופק תקין. חזרתי הביתה. .והייתי קצת אבודה מה לעשות?
אז דיברתי קצת עם Elizabeth Barnett על המשך פעולה..היא חיזקה אותי ונכנסתי למוד של רגיעה והיפנו.
בין לבין כל 12 דקות בערך ציר לא חזק מאוד ואני קמה וזזה ממקום למקום וזה טוב התנועה..ככה אני ממשיכה עד שעה 18 בערך שהצירים קצת מתגברים אבל אני מצליחה לנשום אותם ממש טוב.
אמרתי לעצמי בטח אין לי פתיחה כי זה לא כואב…
ואז מגיע ציר חזק..אבל גם לא כואב. אני מחליטה לקרוא לדולה השניה שלי @עינת. בגלל שאני גרה לבד לא לקחתי סיכונים והייתי חייבת 2 דולות.
עד שהיא מגיעה יש הפרש של 5-6 דקות בצירים. בין לבין נכנסת למקלחת ושם הצירים נהיים צפופים יותר וקצרים יותר.
כשעינת מגיעה ההפרש הופך ל3-4 דקות..אבל אין סדירות..אז חשבנו כולנו שיש סיכוי שאין פתיחה כזו גדולה.
8 וחצי בערב..צירים חזקים הרבה יותר אבל עדין לא מרגישה כאב. .נושמת כל ציר בנשימות up ומדמיינת שמש עולה..ובועות סבון וסתם את רחם שלי עולה. ככל שהם מתחזקים כך מרגישה את העליה של הרחם ופתיחה למטה.
הלכתי לחדר לבדוק את עצמי..מרגיש כאילו יש לי 4-5 פתיחה..יודעת לבדוק את עצמי אבל לא יודעת כמה יש לי.
@אורית, הדולה המגבה אומרת שאולי עדיף להישאר בבית כי שום דבר לא סדיר.
ואני מחליטה לא להישאר כי לא אוכל לסבול נסיעה באוטו עם צירים. יצאנו לדרך. 21:45 הגעתי לקבלה של מאיר. רישום מהיר..ופתאום ציר חזק ושונה ממה שהרגשתי עד כה והרגליים רועדות לי…כל זה בעמידה..
לקח בערך עוד 20 דקות עד שכניסו למוניטור. המיילדת ישר אומרת תשבי..אמרתי לא יכולה אני עומדת. חיברו למוניטור ועוד ציר חזק..פה אני אומרת כואב..וצורחת את נשמתי. בדיעבד זה לא כאב..סתם נבהלתי. בציר הבא אותו סיפור..צרחות כולם שומעים אני אומרת לעצמי אז מה..אני יולדת וכולם יכולים לקפוץ לי. ציר שלישי במוניטור..ירדו המים בבום. אני צועקת למיילדת ירדו המים ירדו המים רוצה בדיקה לא יכולה עם המוניטור.
באה המיילדת לוקחת לבדיקה. בדרך עוד ציר..בדיעבד לחץ..והפעם אני מרגישה צורך ללחוץ. כל זה עדין בעמידה..לא ישבתי ולא שכבתי למרות שניסו להשכיב.
מגיעה לחדר בדיקות. .המיילדת אומרת טוב את חייבת לשכב עכשיו..ואני אומרת לא אין מצב לא שוכבת תבדקי ככה..והיא בשלה. .לשכב ועוד פעם לשכב. אמרתי לה טוב אחרי הציר הבא.
בא ציר..יש לחץ לדחוף..אבל לא דוחפת. עולה על המיטה..בודקת אותי ואומרת לי כמה את שמחה? אמרתי לה שמחה מאוד..אז היא עונה לי..את בפתיחה 10 חמודה חדר לידה.
ואני מקבלת עוד ציר.יורדת מהמיטה מעבירה בעמידה ואז אני רואה כיסא גלגלים..אני אומרת למיילדת אין מצב אני הולכת..והיא מתעקשת ואני מתעקשת..בסוף שוב אותו סיפור אמרתי לה חכי לציר הבא ואחר כך. אחרי הציר לוקחים לחדרי לידה..כולם עמוסים ושמים אותי בחדר המתנה אפילו לא לידה אין שם שום ציוד ללידה.
בנתיים המיילדות מעדכנות אחת את השניה..ואני מקבלת עוד ציר..קמה מהכיסא חצי ערומה הולכת למיטה ונשענת עליה. המיילדות ישר תשכבי תשכבי.. ואני מתעקשת שאני לא שוכבת בשום פנים ואופן ושירדו ממני. בסוף עולה על המיטה אבל בכריעה עם הבטן לכיוון המשענת של המיטה..ככה מרגיש לי הכי נוח.
מגיע רופא .בגלל שלא היה מוניטור רציף רוצה לעשות לי מו ניטור..15 דקות בסך הכל ואת צריכה לשכב..אמרתי לו איזה 15 דקות התינוק עוד שניה פה..ואז ציר..ואני צועקת ומרגישה לחץ חזק מאוד..וצועקת תוך כדי ציר..את ההיפנו בנקודה הזו שכחתי..אבל פשוט צרחתי את נשמתי..
עדין מנסים לשים עלי מוניטור ולשכנע לשכב. ואני כמעט צועקת עליהם שיעזבו אותי שאני תכף יולדת.
ציר הבא אין אף אחד..כולם הלכו נשארתי רק עם הדולה שלי. .ושוב ציר לחץ ואני נוגעת ומרגישה את הראש מבצבץ וצועקת התינוק פה התינוק יוצא..אבל אף אחד לא בא.. הפסקה. אולי של 5 דקות..שקט..אני נחה..ואז ציר לחץ הכי חזק שהיה לי..מרגישה את הראש שורף בכל מקום..נבהלת לרגע..כי זה הרגע..אבל הציר ממשיך אז אני דוחפת בכל הכח..והופ..יוצא..נופל על המיטה..אני מרימה אותו ומסתובבת לשבת..ולא יכולה..עברו 45 דקות מאז ההגעה למיון..והוא מיד בוכה..קצת כחלחל אבל מתחיל להגיב.
באמא שלי..מה שהיה אחר כך היה הרבה הרבה יותר כואב מהצירים..היציאה של השליה ולחץ על הבטן. .ושיכנעו לקחת פיטוצין כי היה הרבה דימום יחסית. ותפירה..אוי התפירה..כאבי תופת..והרבה יותר כואב מהלידה..מכל הלידה. 4 תפרים..נקרעתי הרבה.
עכשיו בחדר כבר מחכה לבייבי שיבוא אלי. ונכון אני נגד הפרדה אבל אני באמת לא יכולה עכשיו לטפל בו..חייבת את המנוחה הזו לכל המקום שם..אני בקושי הולכת.
מקווה שמחר יעבור.
לא נרדמת..חושבת על כל היום הזה שאיכשהו הלך הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. .וכן. זו לידה ראשונה.
תודה לכן שהייתן פה בשבילי. ותודה אם קראתן.
אני רוצה לציין שאריאלה בדולה שלי בנתה לי סוג של “קן”. גם דולה מגבה, אורית, למקרה שלידות יתנגשו וגם הכירה לי את עינת הדולה שהייתה איתי מהבית ובעצם לאורך כל הדרך.
הסיבה היחידה שבגללה לא נפגשנו בחדר לידה היא כי הכל קרה מהר מאוד. אבל אריאלה ואורית היו שם בשבילי כל היום בעיקר אורית שגיבתה את אריאלה.

סיפור הלידה של ליאם
עברו 6 ימים .. ילדתי!! לקח לי זמן לעקל שאני אחרי, לקח לי זמן להבין שילדתי כמו שחלמתי, בבית שלנו, בסלון שלנו בבריכה , בלי לצאת מהבית בלי אנשים מיותרים בסביבה בשקט ברוגע, עם הדיסק של ההיפנוברטינג מתנגן ברקע וכל להקת דגים שמתוארת מביאה איתה עוד גל שהולך ומתחזק ואחריו מגיעה הרפייה שנותנת שנייה לגוף להירגע ולהתכונן לגל הבא.
הלידה שלי התחילה בצירי ברקסטון ביום חמישי בלילה במהלך מעגל אנרגיה מדהים עם אנשים מיוחדים שארך כל הלילה, הצירונים הקשו לי את הבטן כניראה ביגלל העייפות בכל זאת לילה לבן בטבע בחודש תשיעי על הריצפה זה לא הכי פשוט.
חזרתי הביתה בשעות הצהריים של יום שישי ונכנסתי לישון.
כשהתעוררתי בשמונה בערב לא.שישי במסעדה חגיגות יומולדת לחמתי נאמר לי שאני ניראית מבושלת ושעוד שנייה אני יולדת.. אני מבחינתי יודעת שאני רק בשבוע 38 ושיש עוד זמן ושהגוף רק מכין את עצמו.
מחייכת על ההתערבויות של המשפחה מתי אלד חלק הימרו 3.9 חלק 1.9 המשוער שלי היה 9.9
כגיסי ביקש ממני להמר עניתי לא יודעת אולי בשבוע הבא? לא הכי סגורה על עצמי.
באותו לילה התחילו צירים אחרים הרגיש כמו כאבי מחזור בעיקר כאב באיזור חגורת האגן.
נושמת לי ובטוחה שזה כניראה מהעייפות שהצטברה במהלך הסופש.
שבת בבוקר… אני עדיין מרגישה כאבים
חברים מגיעים
אנחנו בבריכה בגינה מוסיקה צוחקים ומידי פעם אני נעצרת כדי לנשום או להוציא בועות במים בכל זאת הגוף מותש עוד מיום חמישי וכניראה שהעוברית שלי התעייםה מאוד הגוף מכין את עצמו.
אחרי כמה שעות בערך בארבע בצהריים חבר טוב מציע להתחיל לתזמן כי ניראה לו מוגזם שאני נעצרת לעיתים קרובות מידי.
הורדנו את האפליקציה ותיזמנו במשך שעתיים כל 6 דק 58שניות נעצרתי לנשום.
מבחינתי… הגוף מכין את עצמו הצירים לא סדירים כי מידי פעם זה היה 7דק וארך רק 40 שניות.
החברים הולכים כבר שבע בערב.
אני מצלמת את התוצאות ושולחת ל Ronit Kopelis המיילדת הרגועה והמרגיעה והמדהימה שלי.
היא לא ענתה.
אז שלחתי ל Elizabeth Barnett המנטורית המושלמת והיא כתבה לי בשעה טובה.
לא הבנתי למה אבל זרמתי.
מבחינתי אני יודעת שהשלב הזה יכול להיעצר ברגע ושזה לא מעיד על כלום.
תשע בערב….
ציר כל 3 דק 40 שניות
אני מתקשרת לשאול את רונית אחרי כמה פעמים כאלה אני צריכה לעדכן אותה?
היא עונה שהיא מתקחחת ובאה
ואני בתמימותי אומרת לה שאין צורך ואני אעדכן אותה מה ממשיך כי לא ניראה לי שזה קורה.
היא אומרת שמקסימום היא תבוא ותלך חזרה
בין לבין התקלחתי מלא המים ממש הרגיעו אותי.
ואז היה לי גל אחד כואב שגרם לי לבכות מבחינתי זה היה שאני פשוט כבר עייפה ואין לי כח לעוד כאב ואני לא באמת מבינה מה קורה.
תוך כדי המקלחת… טפטופי דם…
חיחיחי מאמי איזה אושר והתרגשות הפקק הרירי יצא
תגיד לרונית.
רונית כבר בדרך השעה 11 בלילה היא ניכנסת עם רוני הדולה (שעכשיו אני ניזכרת שעדיין לא דיברתי איתה)
רונית מסתכלת עליי עוברת ציר ומודיע חד משמעית שהציר שלי קצר שאני לא בלידה ושאני חייבת לנוח ולישון.
היא מכסה את האורות ואת המוסיקה ומכניסה אותי למיטה.
במיטה אני עוברת כמה צירים ורונית ורוני המדהימות מעסות לי הגב ומנענעות אותי מצד לצד.
בין לבין רונית מתעקשת שאנוח.
ואני מתעייפת אבל לא מצליחה לישון.
רונית מבקשת לבדוק… פתיחה 3.
אבל התינוקת ביכלל לא בתעלה וזה יכול לקחת המון זמן.
המוכשרת מבקשת ממני לטפס על השולחן אוכל ועושה לי כמה תרגילים לא נוחים ושוב שולחת אותי לישון.
בנתיים כואב לי גל הולך וגל בא והדיסק של ההיפנוברטינג ברקע והגלים מתחזקים אני על הריצפה שואלת את קובי למה החלטתי לעשות את זה בבית? ושאני עייפה ואין לי כח.
אז הוא מזכיר לי.
מגיע גל כואב ורונית מניעה אותי מצד לצד רוני מנפנפת לי במניפה וקובי מביא לי מים
פתאום נופל לי האסימון
זה לא משנה מה שהם יעשו אני אמשיך לחוות גלים והם יכאבו לי ואף אחד לא יכול לעצור את זה.
אני על המיטה מגיע גל רוני כבר יודעת לזהות רגע לפני שזה קורה והיא מתקרבת כדי לנענע אותי…
ואני אומרת לאאאא חד משמעי כולכם תצאו מהחדר אני מסתדרת כשאצטרך אקרא לכם.
השעה 1 בלילה
רוני ורונית ישנות בסלון
קובי ישן על מזרון על הריצפה בכניסה של הבית
ואני עם הדיסק… צבעים ורוגע
מעבירה גלים בין הדגים האדומים הכחולים הצהובים 7
ואז נירגעת…
וחוזר חלילה
ואז קמה ומחזירה שוב את הטרק להתחלה
השעה 3:43 אני צועקת רוניייייתתתת תעזרו לי די.. כואב לי אין לי כח ( קובי אומר שביכלל לא צעקתי)
הרגשתי שאני צורחת.
רונית מגיעה לפתח הדלת כן מתוקה שלי אני כאן.
רונית תבדקי אותי ואם זה לא התקדם אני פורשת..
(חחח מצחיק אותי אבל ככה זה היה. כאילו שאפשר לפרוש מלידה)
נתקרבת כדי לבדוק דופק ואני מודיעה על עוד גל
אני נעמדת לא מוצאת את עצמי
הגל כואאאאב אני זזה ופאף… כל המים על הפרקט של החדר…
מזל טוב בובה ירדו לך המים בואי נבדוק.
בודקת.
פתיחה 5.
אוף באסה איה אוף אני מותשת מה 5 זה יכול לקחת שנה אין לי כח.
רונית מודיעה שאפשר לנפח את הבריכה
אני עוברת מהחדר לסלון ופתאום מגיע לי גל שגורם לי לקווץ את הפנים ולהרגיש שיש לי מלא קקי.
רונית מסתכלת עלי בבהלה ורודה בי לא ללחוץ ושאני לא בפתיחה מלאה ושאני חייבת לנשום…
פו פו פו פו…
כמו עילגת .. מגיע ציר ואני לא מצליחה לנשום שום פו החוצה
ושוב רונית מעירה לי לא ללחוץ
אחרי ארבע כאלה היא מבקשת לבדוק שוב כי משהו לא ניראה לה הגיוני.
היא בודקת ומצטערת לומר לי שניראנ לה שאני אלד על הספה כי התינוקת כבר ממש מגיעה…
קובי ורוני מנסים לאזן את טמפרטורת המים ולמלא מהר יותר כדי שאספיק ללדת בבריכה.
הצליחו…
נכנסתי לבריכה..
אליזבט ברקע..
אני מנסה שלא ללחוץ אבל זה חזק ממני…
הרגשתי אותה מתקרבת
הרגשתי את הראש מגיע בתעלה בכיוון הרקטום
הבנתי לאן לנשום כדי שהיא תצא כמה שיותר מכיוון הנרתיק…
הצלחתי לדבר איתה ולהנחות אותה מתי לצאת…
ידעתי שהיא ממש בפתח.
שרף לי בשנייה שהראש יצא
הרפתי…
נחתי…
ואז שאר הגוף יצא…
היא אצלי בידיים..
אלופה כלכך
עדינה כלכך
מחוברת אליי אני מאוהבת בה
ועדיין לא מעקלת שכל מה שכתבתי זה שלי.
לא לקחו לי אותה
לא הרהיצו לה כדי שתבכה
היא הייתה רגועה ועשתה קולות של גור חתולים מתוק
היא כלכך יפה.
ואני אחרי לידה.
יש לי גור אדם מושלם מחובר לציצי.
ודבר אחד להגיד…
העולם שלנו מסונכרן בצורה מושלמת עם הבקשות והרצונות שלנו.
כשמשהו מדוייק לנו… הוא קורה.
אוהבת אוהבת אוהבת
תודה.
ברוכה הבאה לעולם
ליאם- לך יקום אנו מודים

לידת הבית של י’
סיפור לידה של י’
סיפור הלידה מתחיל עוד בסיפור הכניסה להריון… שהיה בערך הדבר הכי רחוק ממה שחשבתי שנגיע, כל התהליך היה מדיקלי, מתוכנן, תחת מעקב רפואי… הייתי צריכה לעבור תהליך של לידה של עצמי כדי להגיע להריון הזה כשאני במקום אחר, רך יותר, מקבל יותר…
ואז הוא הגיע- בטא חיובית אחת ואז המתנה מורטת עצבים לבטא הבאה ולזו שאחריה, והנה יש דופק, ומתחילות לראות דמות גמדית עם ראש וכרס מצחיקות, ובמקביל אני ממשיכה את השלב המדיקלי שמלווה בהמון תרופות, זריקות, אולטרסאונד חודשי ורק מחכה להרגיש הריונית “רגילה”.
התחושה שמלווה אותי כל הזמן היא שהכל בסדר, והעוברון שבדרך שמור ואהוב בגוף הזה שלי שהתחלתי קצת לפקפק בו.
קשר בלתי נראה מתחיל להירקם עם אפון הפלא וכמה ימים לפני הבדיקה אני כבר יודעת בוודאות שאתה -הוא בבירור.
השליש הראשון מסתיים, כל הבדיקות מראות שהכל תקין (כמו שידענו) וקיבלנו החלטה להפסיק את המעקב הרפואי הסטנדרטי אצל הפרופ’ הלבבי שאצלו היינו מטופלות.
יש בי רצון עז לעשות “תיקון” לתהליך כניסה להריון וללדת בצורה הכי טבעית שאפשר- בבית שלנו.
לא חיפשנו הרבה, טלפון ופגישה עם מיילדת בית והחלטנו ללכת על זה. ברור לי שאני עושה הכל כדי להגיע מוכנה ללידה בגוף ובנפש.
יש לי המון זמן בידיים ואני מתמסרת להריון וכל מה שבא איתו, משתדלת לתרגל מדי יום יוגה, לאכול טוב, לקחת תוספים…
בשבוע 16 סופסוף הבטן מתחילה להציץ, מבחינתי היא ענקית ואחרים צריכים להתאמץ ולבחון.
פתאום בשבוע 18 אני מתחילה להרגיש משהו, כאילו מישהו תוקע בי אצבע בהדולהנות מבפנים, תנועות שעם הזמן הופכות יותר ויותר מורגשות.
אנחנו ממשיכות בהכנות, פתאום הבית מתמלא בחפצים קטנים וגדולים של מישהו שעוד לא בדיוק פה וזה מוזר ומרגש.
הזמן ואני ממשיכים להתעגל והשיחות עם אפון הפלא נהיות יותר משמעותיות, חשש קל שרק לא יוולד לפני הזמן ושהכל ילך לפי התוכנית.
קצת לפני שבוע 30 ל’ ואני משתתפות בקורס הכנה- לידה רכה (אצלנו בבית- איך לא) שממש עוזר לנו להרגיש בטוחות לקראת הלידה, אנחנו שומעות כל לילה את הדיסק ומשתדלות להתאמן כמה פעמים בשבוע כי רק ככה, לדבריה של המדריכה תושג ההשפעה של מה שלמדנו.
שבוע 37 מגיע, אנחנו מתחילות להגיד לאפון שאנחנו מוכנות לקראתו ולמרות שיש עוד כמה דברים קטנים לסגור- הוא מוזמן להגיע. ואכן בוקר אחד אני מתעוררת לשלולית קטנה ומבלבלת… מתקשרת לדולה ולמיילדת והן מתחילות להתרגש, לי זה היה מאד מוזר כי ממש לא הרגשתי שאני לקראת משהו ואכן… היו אלו רק הפרשות של הריון (גוולעד הפאדיחה)
אנחנו ממשיכות באחרונות ההכנות, סידור של המחסן והחצר, משהו בי מתרווח קצת ואני יודעת שהאפון אוטוטו מגיע.
ביום ראשון אני קובעת עם המדקרת כדי לטפל בבצקות ברגליים, אנחנו נפגשות בשמחה והיא אומרת שהגוף מאוזן וחזק ומוכן ללידה. אני יוצאת בקלילות מהקליניקה ובמקרה פוגשת את הדולה שאמורה להגיע למחרת לביקור בית.
אני מרגישה ממש טוב וקלילה אחרי הדיקור ומודיעה לחברות שאם אני ממשיכה להרגיש ככה עד יום חמישי ולא יולדת, אגיע לפגוש אותן בתל-אביב.
חצות של יום ראשון מגיע ושוב אני קמה לשלולית, הולכת לשירותים ובכל תזוזה מרגישה טפטוף מים. ל’ ואני מבולבלות (שוב) טוב אני מבולבלת- מצד אחד בשבוע שעבר היתה לנו אזעקת שווא ולא בא לי שוב פאדיחה, מצד המיילדת המחליפה ל’ אומרת שנתקשר לדולה לא נעים לי כי אמצע הלילה… אנחנו מתקשרות, מעירות את הדולה (כמובן) היא אומרת לנו ללכת לנוח ולעדכן כי משהו מתחיל. אנחנו מתקשרות גם למיילדת והיא מאד שמחה לשמוע ואומרת לנו דברים דומים.
חוזרות למיטה, ל’ נרדמת די מהר, ואני נשארת לתהות האם זה-זה כי אני לא מרגישה כלום. אני מפעילה שוב את ההקלטה של הדיסק ומנסה להירדם.
בשלוש לפנות בוקר אני מעירה את ל’ כי משהו לא ברור מזכיר כאבי מחזור מתחיל להתפתח ואפילו להכאיב. שוב אנחנו מתלבטות האם להתקשר לדולה או לא, שוב לל’ ברור שכן ולי פשוט לא נעים להעיר אנשים יהמיילדת המחליפהם. ל’ לוקחת את הטלפון ומתקשרת והדולה שואלת אותי כמה פעמים אם אני רוצה שהיא תבוא- אז כן, תבואי. בינתיים ניסינו להוריד אפליקציה לתזמון צירים אבל לא ברור לי מתי בדיוק מתחיל גל ומתי הוא מסתיים, האפליקציה מתחרבשת גם ככה וזה מעצבן אותי. הגלים מתחילים להתעצם ואני מוצאת שאני צריכה להתחיל להישען ולהניע את האגן תוך כדי נשימות עמוקות, האי במטבח בדיוק בגובה הנוח לעשות את זה, וכשהדולה מגיעה אחרי בערך 40 דקות היא מוצאת אותי בדיוק בפוזה שם, היא ול’ מצחקקות, לי קצת כואב אבל כולנו במצב רוח טוב, הדולה מתחילה לצלם במגה פלאש שמסנוור אותי, ושוב הן מצחקקות למראה הפרצוף הפוטוגני שיצא לי בתמונה.
הגלים מתחילים להיות אינטסיביים, מחשבה עוברת לי בראש “למה הכנסתי את עצמי…” אני מחליטה שיהיה מה שיהיה ואני אתמודד ומרגישה שאני צוללת לעבר הלא נודע.
אני מודיעה שיש לי בחילה ול’ רצה להביא דלי, אני מתחילה להקיא, הדולה מרוצה ומתקשרת למיילדת שתצא לדרך. שוב אני חושבת בראש “אבל זה יכול לקחת כמה שעות טובות- כבר שהמיילדת תבוא?”
המיילדת מגיעה במה שאח”כ מתברר לי כ 6 בבוקר, ההכרה שלי כבר קצת מעורפלת, אני יודעת שהן שם, נשות התמיכה שלי אבל מרגישה שאני באיזור זמן אחר ומרוחק.
המיילדת נושמת יחד איתי ומניעה את האגן, ל’ והמיילדת סיימו לנפח את הבריכה ומתחילות למלא מים, יש בי כבר חוסר סבלנות להיכנס לבריכה כי בניתי עליה להקלה בעוצמה של הגלים שמגיעים.
המיילדת רוצה לבדוק אותי ואני רק מתפללת בלב שלא תגיד שאני בפתיחה 2, כי זה כבר כואב! ממש!
היא בודקת, הבדיקה עצמה כואבת ולא נעימה אבל המיילדת מכריזה על פתיחה 8, אני מופתעת ממש כי זה מאד מהר, מבחינת תפיסת הזמן שלי הרגע התקשרנו לדולה וכבר אני בפתיחה 8
מתישהו המיילדת ניגשת אליי ואומרת שהיא צריכה ללכת כי יש לה יולדת נוספת בלידה מספר 4 יחד איתה, היא מחבקת ומנשקת אותי ואני להפתעתי, לא ממש אכפת לי יותר מדי כי אני לא באמת שם.
אני ממשיכה להקיא עוד קצת והמיילדת אומרת שזה המודע שלי נלחם בגוף וברגע שאני אשחרר זה יקרה.
המיילדת נותנת אוקיי להיכנס לבריכה. אני מתנדנדת פנימה ומחליקה לתוך המים… מרגיש לי רדוד מדי, לא באמת כיף לי והמים החמים נגמרו.. וחוץ מזה יש חור בבריכה שעושה בועות (מה חשבתי לעצמי, אני בכלל שונאת להירטב…) המיילדת מנסה לגרום לי לעשות כל מיני תרגילים ותנוחות בבריכה ולשכב על הגב ולהרפות, אבל מבחינתי אין סיכוי… לא נוח לי ברמות על… והולכת לדרכה.
אני בבריכה והמים קרים מדי, המים החמים כמובן נגמרו והצירים כואבים מדי, ל’ והדולה מחכות להמיילדת המחליפה המחליפה שתגיע וממלאות סירים מהגז כדי לחמם את המים, בינתיים מתחיל אצלי דחף ללחוץ שמוציא ממני שאגות וגם כמה שפריצים של דם שמצליחים להלחיץ את הדולה. “איפה המיילדת המחליפה?” היא מסננת מעל הראש שלי לל’, ובדיוק אז המיילדת המחליפה נכנסת. אני כבר לא שמה לב, אבל פתאום יש אשה שאני לא מכירה לידי בנוכחות שקטה ומשקפיים גדולים.
ידיים מתחלפות, מלטפות ומחזיקות ואני כבר לא מצליחה להפריד למי הן שייכות, לגלים כבר מזמן אפשר לקרוא צירים, מרגישים כמו זרם חשמל שעובר דרך הגוף, העוצמה שלהם מפחידה אותי, ואכן משהו בתהליך נעצר. ל’ מנסה להזכיר לי את הלידה הרכה, מדברת אלי במשפטים שכבר שמענו אלפי פעמים, מראה לי את סרטון הורד שנפתח שאמור לעזור לי להרפות ולאפון פשוט להחליק ממני החוצה, משמיעה לי את הפלייליסט שהכנו ללידה, אבל האוזניות מציקות לי ומשהו במודע שלי מפחד שהן יפלו למים. המיילדת המחליפה בודקת אותי ואומרת שהאפון הדולהין גבוה וכדאי שאצא מהבריכה כדי שכוח המשיכה יעזור לו לרדת. אבל איך אני אצא מהבריכה? אני בלידה… זו נראית משימה בלתי אפשרית. ל’ והדולה תומכות בי ומושכות אותי, אני מדדה החוצה ומתקשה ללכת. הדולה עוצרת, מסתכלת לי בעיניים ואומרת בנחישות “קדימה, את לא מסכנה ולא שום דבר, את יכולה ללכת!” ואני מגיעה עד לאי במטבח ונשענת עליו. ל’ אומרת לי לנסות לכרוע. אני מנסה לכרוע ותוך כדי מדברת עם האפון בראש שלי ומבקשת שירד ומצד המיילדת המחליפה מפחדת מהרגע שזה יקרה.
אני מרגישה שיש מאבק בין החלק החושב שבי לבין הגוף שמנסה ללדת.
המיילדת המחליפה מציעה ללכת לשירותים, ל’ והדולה מלוות אותי לשם ושוב אני נתקעת שם. המיילדת המחליפה אומרת שהיא יכולה לעזור לי ללדת אבל זה יכאב ואני לא מבינה למה היא מתכוונת ואין לי שום כוונה שיכאב לי עוד. המיילדת המחליפה מציעה שאשכב על הספה. עד שאני יוצאת מהשירותים, המיילדת המחליפה, ל’ והדולה מכסות את הספה בעוד ועוד מגבות. אני נשכבת על הספה על הצד, על הגב אני לא באמת יודעת…
אני כבר די עייפה וכאובה ולא באמת קולטת מה קורה מסביבי אבל נשכבת על הספה כפי שנאמר לי, “עכשיו בציר הבא את לוחצת” המיילדת המחליפה אומרת ומתחיל סשן ארוך מאד של לחיצות, אני מנסה כמיטב יכולתי, אבל הצירים מרגישים קצרים מדי ואני מתעייפת ממש ומתחילה להתייאש, בכל ציר יש התקדמות קדימה והמיילדת המחליפהים אחורה ואני נשארת בסוף כל ציר עם כאב בטן איום.
מה לא בסדר? למה זה לוקח ככ הרבה זמן?! שיצא… אוף זה ככ קשה להיות במקום הזה!
פתאום יוגי הכלבה שמכל ההיסטריה ברחה החוצה מתחילה לנבוח ולהתרגש, הדולה מסתכלת מהחלון ואומרת “מישהו בא!” המיילדת המחליפה ישר מכסה אותי במגבות ול’ יורה את עצמה החוצה, דבי השכנה שלנו החליטה לקפוץ לבקר ולהביא לנו מתנה לכבוד הלידה, ל’ מגרשת אותה בחביבות “לא עכשיו דבי! זה לא מתאים”
כולן ממשיכות לעודד אותי שזה תיכף קורה ובציר הבא לדחוף ושכבר ממש רואים את הראש, אני מרגישה שהמיילדת המחליפה שיושבת לפני שומרת עליי ועל הפירנאום שלי מכל משמר.
בציר הבא זה קורה! המיילדת המחליפה אומרת, הדולה עושה קולות ששש שש ששש ואני מנסה, אבל יוצא לי מעוך ואני כל-כך רוצה שיצא כבר, בוא ילדדדד! “הנה תרגישי את הראש” הדולה אומרת, אני לא רוצה כי כאב בטן איום נשאר איתי. הדולה שוב נכנסת לתפקיד המפקדת ואומרת לי “תגידי- אני יולדת!!!! אני יכולה!! אני עושה את זה!!! בציר הבא” ואני שאני כל-כך רוצה כבר להיות אחרי עושה בדיוק את מה שהיא אומרת תוך כדי צרחה, אבל מסתבר שזה עוזר ואפון מתקדם עוד קצת לקראת יציאה. הדולה שוב מציעה שאשים יד וארגיש את הראש, אני מושיטה ומרגישה משהו קשה ורך ושעיר וחם.
כואב לי ושורף ואני אומרת להדולה שאני מפחדת, היא ול’ מעודדות אותי שכבר הוא ממש בחוץ, שהמיילדת המחליפה שמה שעון לידה כדי לקבוע את שעת הלידה והנה הוא תיכף מגיע בלחיצות הבאות.
אני מגייסת את אחרונות האנרגיה שלי ומחליטה ללכת מעבר לפחד בציר הבא לוחצת ושאגה אדירה יוצאת ממני (לא זכרתי את זה אבל שמעתי בהקלטה והייתי המומה מהעוצמה) הראש יצא ואיתו גם יד מתחת לסנטר שכנראה בגללה לקח לנו הרבה זמן ללחוץ אותו. בלחיצה הבאה יוצא בבת-אחת גוף חם וברגע אחד יש הקלה מטורפת. המיילדת המחליפה ישר מניחה אותו עליי עטוף בשמיכה, הגוף הזה בוכה והוא רטוב ועושה עליי פיפי! כל כך הרבה רגשות מתפרצים ברגע אחד- הנה הוא הבן שלי- שלנו אחרי כל כך הרבה זמן שדמיינו והתגעגענו אליו, הוא פה באמת!
ל’ מנשקת אותי ומתרגשת ממש, הדולה מורחת עליי מהורניקס המיילדת המחליפה פסים על הלחיים (“זה הקרם פנים הכי טוב בעולם!”) המיילדת המחליפה קובעת את שעת הלידה 12:30 בצהריים.
אני מסתכלת עליו, על היצור הקטן הזה והראש שלו אחרי כמעט 4 שעות לחיצות יצא כמו אחרי וואקום. ל’ לא אומרת כלום אבל היא ממש נלחצת מזה, המיילדת המחליפה והדולה מרגיעות שזה נורמלי ובסדר ויסתדר, בעיניי כמובן הוא הכי מושלם בעולם!
אחרי 10 דקות נולדת גם השלייה, אני מבקשת מהמיילדת המחליפה לראות אותה, את האחות התאומה ששמרה על האפון 9 חודשים, היא שלמה ואדומה, המיילדת המחליפה מניחה אותה בקערה כשהיא הדולהין מחוברת לזה שעכשיו נולד.
אנחנו מחכות עד שחבל הטבור מלבין, המיילדת המחליפה קושרת חוט בצד אחד ול’ חותכת את חבל הטבור. באותו רגע אני מרגישה שזו פרידה מההריון, פרידה מגוף אחד שהיינו אני ואפון ועכשיו כל אחד מאיתנו נפרד – אנחנו המיילדת המחליפהים. בלב אני מודה לשלייה שעשתה את עבודתה נאמנה.
אנחנו נחים סוףסוף, האפון עליי עם עיניים פקוחות, מנסה להבין מה קרה לו ב 12 שעות האחרונות.
המיילדת חוזרת להצטרף לחגיגה הנשיות המתפרצת אצלנו בבית.
המיילדת המחליפה מוציאה את המשקל ואנחנו עושות הימורים כמה הוא יצא- הן כמובן מעריכות בחסר והמיילדת המחליפה קובעת בסופו של דבר 2.990, אני מרגישה די גאה כי כולנו היינו בטוחות שיצא רבע עוף.
אנחנו אחרי המסע המטורף הזה, אני- שהצלחתי לעמוד במשימה עם סף כאב נמוך, גיליתי שיש בי עוצמות הרבה מעבר למה שידעתי, ל’ שהיתה שם לחזות בכל המערבולת המטורפת והייתה עוגן יציב, רגוע, תומך, האפון שאח”כ יקרא שמו י’, שעשה את הדרך בביטחון ובבריאות…
אני מלאה בהודיה על האפשרות והרגע וכל מה שהביא איתו.
מתוך טקס ברית המילים שערכנו לי’ חודש אחרי שנולד-
ברוכה את
אם כל חי
שממני יצאו חיים חדשים לעולם.
ברוכה את
שבנפלאותייך אני מתבוננת עכשיו.
מה גדלו מעשייך
מאד עמקו מחשבותייך.
ברוכה את
ששמרת עליי בתשעת החודשים האחרונים.
שמרי על בננו שזה עתה נולד
ולווי אותו כמו שלווית אותנו.
עזרי לנו לגדול אותו בדרכך
והשרי עלינו ועליו מרוחך.
פרשי סוכת שלומך עליו
לחיים טובים ולשלום
בבריאות הגוף והנפש.
ברוכה את יה
המחדשת בטובה חיים בעולמה.