סיפור לידה רכה היפנובירתינג עם גיה וינשטיין

סיפור הלידה של רוני שחר המתוקה שלנו. סיפור לידה שהוא חצי קורס הכנה ללידה…

**************

סיפור הלידה הזה, מתחיל בסיפור הלידה שלי עצמי.

כשאמא שלי המהממת הייתה בהיריון איתי, בלי שום רקע והכנה, החליטה שהגוף שלה יודע ללדת באופן טבעי, ושהיא לא צריכה התערבויות. במהלך ההיריון היא תרגלה מדיטציות ודמיינה איך הלידה שלי הולכת להיראות, והצליחה ללדת טבעי בלי אפידורל וכלום, בלידה טובה (ראשונה) ומוצלחת. שאר הלידות שלה גם היו מהממות ומיוחדות, 3 מתוך 5 ללא אפידורל. היא לא הייתה בחברה שמדברת בשפה הזאת, היא לא הייתה בקורסי הכנה ללידה ולא הייתה לה דולה. אבל היא פשוט ידעה. ולתוך הידיעה הזאת אני נולדתי וגדלתי. שלידה זה תהליך מיוחד ועוצמתי, שהוא רוחני ומרגש.

והידיעה הזאת הביאה אותי בחיי הבוגרים גם ללמוד את “שיטת שרמן”, ולפגוש את “שיטת המודעות לפוריות”, ולהכיר את הגוף שלי, לתקשר עם הרחם שלי, לשתף איתה פעולה במחזוריות הנשית..

וגם כשנכנסתי להריון, ידעתי שהגוף שלי יודע להיות בהריון, והיה לי הריון נינוח ורגוע, קוראים לזה הריון “משעמם”, אבל זה הכי לא משעמם ! זה מרגש ומשמח, זה עוצמתי וחוויתי. זה להכיר את הגוף הנשי שלי בזווית אחרת, לפרוח, לאהוב. להכיר צדדים חדשים בזוגיות ובאיש שלי.

על “ללדת בעונג” שמעתי כבר מחברות לפני ההריון, זה היה נשמע לי כמו פלא. לא משהו הגיוני. אבל משהו ששווה ללמוד ולנסות. בחודש רביעי כבר נרשמתי לקורס של אורית, זה היה בקורונה אז היה קורס מקוון א-סינכרוני, זה התאים לי בול. שמעתי את הקורס ובלעתי כל מילה, הכל היה נשמע לי שם קדוש ורוחני, כאילו אני שומעת סוד כמוס שעובר מדורי דורות מאישה לאישה, ואורית פתאום הגיעה והחליטה לצעוק אותו בקול גדול.

ששאלו אותי “מה זה לידה טבעית?” (והשאלה הבאה- “ולמה את רוצה את זה, את מחפשת חוויות?” לא, אני פשוט יודעת שזה מה שנכון לי ולגוף שלי. ואולי לעולם.) לא כ”כ ידעתי להסביר, ואחרי מעקב בקבוצה “לידה טבעית” וקריאה של הספר “לידה פעילה”, ועוד הכנות ללידה כאלה ואחרות, התחלתי להבין שיש סוגים שונים של “לידה טבעית”. וסוגים שונים של נשים שמדברות על זה, בגישות שונות לגמרי ללידה, לכאב, לנשיות ולרפואה המודרנית. ורציתי הכל. רציתי כלים מכולם. וקראתי ושמעתי ולמדתי, לקראת הלידה כבר ידעתי שאני סופר סופר מוכנה, ועשיתי את המקסימום שלי כדי להיות מוכנה ללידה. מבחינה פיזית (עשיתי הרבה ספורט- ריצות, הליכות, יוגה..) מבחינה נפשית (בעקבות הקורס של אורית- המון הפגת חששות, כל דבר שצף בי כתבתי, שיתפתי את האיש שלי, חברות, אמא, דולה..הכל עבר עיבוד, לא טאטאתי כלום, נתתי להכל לעבור בתוכי ולהיות), מבחינה רוחנית (מיילדות רוחנית, איזה ספר. וואו. מדיטציות של אורית, הרבה הרפיה ושחרור ואוקסיטוצין) ומבחינת ידע (תהליך הלידה, התערבויות אפשריות, בתי חולים, תכנית לידה וכו’..). וגם דיברתי עם רוני כל ההריון בבטן, שיתפתי אותה בתכנית לידה שלי וברצון ללידה טובה ובחששות שלי, דיברתי איתה על הכל.

ועם כל ההכנות וההתכווננות- באתי בלי ציפיות מעצמי. ידעתי שמה שהלידה הזאת תביא- היא תביא. לדוג’ ידעתי שבמידת הצורך אם אפידורל יכול להרגיע אותי זה יכול לקדם את הלידה ואני לא שוללת אותו, וגם אם זה יהיה קיסרי לטובת התינוקת, אין מה לעשות. לפעמים קורים דברים כאלה, עם כל ההכנות וההתמקדות והחלומות, זה מה שנעשה. התמקדתי בלהוריד מעצמי ציפיות ואכזבות עתידיות. מה שיהיה יהיה! ללדת בעונג היה נשמע לי כמו חלום רחוק רחוק, שבכלל לא ציפית להגיע אליו. הייתי בטוחה שהקורס של אורית, המדיטציות שתרגלתי, העבודה הנפשית שעשיתי- יהיו לי לעזר בלידה. אבל ללדת בעונג? אני לא יודעת אם אני אצליח. זה באמת יהיה נס. אבל אולי? כל הזמן השארתי לעצמי תקווה בלי ציפיות. אני מנסה. נראה. המטרה שלי היא לצאת עם חוויה טובה בחדר לידה, שיהיה לי נחת ועוצמה וטוב.

אז ההריון עבר חלק ושמח.

החלטנו לקחת דולה ממש ממש מאוחר, אחרי שיחות ארוכות ודיוקים (ושכנועים מצידי)- מה אנחנו רוצים שיהיה בלידה, ומי, ואיך? האיש שלי החמוד רצה מאוד שיהיה לו תפקיד, שהוא ירגיש חלק. (הוא אפילו חלם לילה אחד שאנחנו בחדר לידה, מסביבי 7 דולות שמטפלות בי ולא נותנות לו להיכנס חחחחחח)

מצאנו את גיוש, שמשיחת הטלפון הראשונה ידעתי שזה מה שחיפשנו. עם רוגע אמיתי ושלווה שכזאת. והמון המון אהבה והכלה, רחם כזאת. פגשנו אותה כמה פעמים להכנה ללידה והיא ציידה אותנו במלא ידע וחכמה ובעיקר התכווננות ללידה המיוחדת שלנו.

בשבוע 37 חלינו אני והאיש שלי בקורונה. קצת סטרס. אני עם מעט תסמינים והוא בלי. ב”ה אחרי שבועיים החלמנו ויצאנו מהבידוד. נשמנו לרווחה.

תהליך הלידה (שבוע 40):

במהלך השבוע אני חולמת חלום, בחלום אני פוגשת את הרחם שלי. והיא נראית כמו אשת שבט אינדיאנית זקנה זקנה וחכמה. אנחנו מדברות, לא במילים, ומבינות אחת את השניה. אנחנו מחליטות ביחד לשתף פעולה בלידה הזאת. ושאנחנו ביחד, לא משנה מה. סומכות אחת על השניה. אני סומכת עליה שהיא יודעת לאן היא לוקחת אותי ויודעת לעזור לי להוציא את הבת שלי. שהיא סוחבת בתוכה ידע אצור של נשים קדמוניות, של אימות אימותיי שידעו ללדת.

יום שישי, ארבעה ימים לפני הלידה:
התחלתי להרגיש כאבי מחזור שמגיעים בהפרש של שעה. משהו מתחיל לקרות. אנחנו מחליטים לא לנסוע לשבת, אבל קופצים למשפחה לפני שבת לפגוש את כולם, ובמהלך המפגש אחת מבנות המשפחה קצת כועסת עליי על משהו, אני הייתי רגועה והגבתי בנחת, אבל בתוכי לקחתי קשה את הדברים שלה. בחיים אל תכעסו על אישה בחודש תשיעי שצריכה ללדת. בחיים. זה פשוט עצר לי את הצירים. זה היה מטורף. הבנתי שלהישאר בשבת לבד רק אנחנו זו החלטה מעולה, ובתוך תוכי החלטתי שאני עד הלידה בבידוד עם האיש שלי. אוקסיטוצין ונחת.

יום ראשון, שלושה ימים לפני הלידה:
מתחיל לצאת פקק. אני מתקשרת לגיוש בלחץ- מה קורה?? והיא מרגיעה אותי ואומרת שזה כנראה הפקק. משהו מתחיל! איזה התרגשות! אני מודיעה למנהלת שלי שאני לא עובדת יותר. אני מתכוננת ללידה. במהלך היום יוצא עוד ועוד פקק, אני נחה, מתרגלת מדיטציות, אוכלת אוכל טעים, עושה טיול בחוץ.

יום שני, יומיים לפני הלידה:
האיש שלי מתלבט אם ללכת לעבודה, מחליטים שהוא ילך וברגע שאני ארצה אני אתקשר והוא יבוא. רואה בינתיים סדרות, בסביבות הצהריים אני מתחילה להרגיש משהו שהוא אולי ציר? ואני מתקשרת אליו ומבקשת שיבוא. מתזמנים כל שעה ציר. מבלים לנו ביחד. לקראת הערב מתחיל ציר כל 10 דק’. מתקשרים להודיע לגיה. היא מציעה לעשות אמבטיה נעימה בנחת עם כוס יין, ולנסות לישון הלילה. צריך כוחות ללידה. זה מה שאנחנו עושים, זה באמת מרגיע ואני מעבירה את הלילה בשינה בין ציר לציר, עדיין כל 10 דק’. מנסה לנשום לתוך הצירים ולחוות אותם כמו שהם. הם כמו גלים שעולים ועושים לי עיסוי ממש חזק בתוך הרחם.

יום שלישי, 24 שעות לפני הלידה:
קמים בבוקר, ואני מודיעה שזה יום כייף! מכינים ואוכלים מלא אוכל טעים, צופים בסדרות כיפיות, נרגעים ומבלים זמן רומנטי ביחד. צירים עדיין כל 10 דק’. לקראת הצהריים מתחיל להיות לי ממש כואב, אני מתחילה להתייאש, מתקשרת לגיה בוכה- למה זה לא מתקדם? כואבבב לי !!! גיה מרגיעה אותי ומציעה להשתמש באיזיטנס. “אל תדאגי, הלילה זה יקרה, אני מרגישה שזה יקרה הלילה. בינתיים זה רק מקדם אותך ללידה ולתינוקת שלך!!” האיזיטנס בהתחלה עוזר, ואח”כ אני מרגישה שהוא פשוט מסיט לי את המחשבה על הציר. אבל בעצם הוא לא עוזר לי להתמודד איתו באמת. אני מרגישה שאני צריכה ממש להיות בציר. להיות נוכחת בו. כי הוא קיים. ואם עכשיו אני אנסה לברוח מההתמודדות איתו אז מה יהיה בהמשך?? אני מתחילה להירגע ולנשום. אנחנו מנסים לקדם את הצירים קצת בעצמנו, אני נעמדת בכל ציר ונתמכת בשולחן, זה עוזר לי לעבור אותם. לקראת הערב אני מתחילה להרגיש שאני ממש מתחילה לידה. הצירים נהיים צפופים, ובסביבות 19:00-20:00 אנחנו מחליטים לצאת לחדר לידה (אחרי שבמשך שעה היו צירים צפופים כל 5 דק’) מתקשרים לגיה ויוצאים לכיוון עין כרם. בנסיעה אני לא מצליחה להיעמד ולתפוס במשהו, אז אני מתחילה פשוט לשבת ולדמום בכל ציר, ממש לנשום בתוכו ולא להתכווץ. ובפעם הראשונה אני מרגישה שאחרי הכאב שעולה, מגיע גל של עונג. וואו, לא חשבתי שאני אצליח לחוות את זה.

מגיעים למיון יולדות, אין כמעט יולדות חוץ ממני. עושים בדיקה- מחיקה מלאה. פתיחה 3.5. וואו ! גיה והאיש שלי ממש מתלהבים. איזה כייף. העונג הפסיק מהרגע שהגענו לבי”ח. נכנסים לחדר לידה. אני ישר מורידה את כל הבגדים. המיילדת מתוקה, באמת מקסימה. אבל אני מרגישה שהיא קצת צעירה וחדשה, היא קצת בלחץ. אני בתוך תוכי מרגישה שמשהו לא בסדר בלידה (הכל היה בסדר היא פשוט הייתה בתדר של לחץ). במשך שעתיים אני לא מתקדמת כמעט, וממש ממש כואב לי. אני לא מצליחה לשחרר ולהיות רגועה, פשוט כואב לי. אני מתבאסת. כל זה קורה תוך כדי כל מיני פתיחת וורידים, בדיקות פתיחה ומוניטורים מעצבנים (מה הסיפור של המוניטור הזה? לא מצאו קו רציף וכל הלידה הייתי איתו! איזה סיוט!). המיילדת לא מצליחה לבדוק אותי שאני בלי בגדים, היא מכסה אותי כל פעם לפני (חחחחח זה מצחיק אותי שאני נזכרת בזה, היא אשכרה כל פעם כיסתה אותי כדי לבדוק פתיחה). כדי להקל על הכאבים גיה מצילה אותי עם העיסויים שלה והאיש שלי עוזר ומרגיע אותי, אני נכנסת למקלחת והזרם של המים עוזר לי מאוד להירגע. בשעתיים הפתיחה מתקדמת ל4.

במבט לאחור אני מבינה שפשוט הרגשתי שמשהו לא בסדר, עם הלחץ של המיילדת, הכל היה ממש ממש בתת מודע של כולנו, אפילו לא שמנו לב שהיה לא-נח. שמשהו הרגיש לא טוב. למרות שבכלל הכל היה אחלה. הלידה התקדמה סבבה והכל היה בסדר.

בשעה 23:00 בלילה נכנסת המלאכית, המיילדת דברה. ברגע אחד כל האנרגיה בחדר משתנה. היא מסתכלת עליי ואומרת לי: “היי אליה, אני דברה. כדי לקדם את הלידה אני חושבת שהכי חשוב שתנוחי עכשיו ותירגעי. איך אנחנו יכולים לעזור לך בזה?” היא רק אומרת את זה, בטון המרגיע שלה, עם האנרגיות המדהימות שלה, ואני פשוט נושמת. הכל ממש בסדר. אני מתיישבת על המיטה, נשענת אחורה ונושמת עמוק עמוק. מאותו רגע נכנסתי למצב תודעתי אחר. ממש ממש מדיטטיבי. אני לא מצליחה להסביר את זה במילים. מאותו רגע נהיה שקט בחדר. וכל ציר שלי יצא בנשימה עמוקה, ועלה כמו גל ששוטף אותי. הרגשתי שאני חוזרת לעצמי. גיה והאישלי כבר לא ידעו מתי אני עוברת ציר ומתי לא. גיה עשתה לי עיסויים בלי הפסקה, ואני נושמת ונושמת ונושמת. באיזשהו שלב האישלי מתקרב אליי לחבק אותי ואני צועקת עליו- “אל תגע בי! זה מגביר לי את הצירים וזה כואב!” (בגלל האוקסיטוצין חחחחח). מאותו הרגע לא הייתי איתם יותר. הייתי איתי ועם הרחם שלי. באיזה שהוא שלב הרגשתי שאני נרדמת בין הצירים. אחרי כמה זמן אנחנו בודקות פתיחה- 6! יש ! איזו התקדמות! אני נכנסת למקלחת שוב, ומתיישבת שם על הכסא עם עיסויים של גיה מידי פעם וזרמים של מים ישר על הגב (הדסה עין כרם, איזה שדרוג! חדרי לידה מהממים ושווים.) כשאני יוצאת מהמקלחת אני מתיישבת שם על הספה. וקולטת את הסיטואציה. אני קולטת שאני בתדר גבוה גבוה, אני מבינה שאני בתוך בועה רוחנית של לידה מטריפה. ואני מתחילה להרגיש את גלי העונג עולים. כל ציר חזק מהשני, עולה כואב, מעסה לי הרחם מבפנים, ואיתו עולה גל של עונג. אני מחייכת, ומתענגת על כל ציר. אני מחכה לציר הבא. זה היה רגע השיא שלי בלידה הזאת.

אני עולה למיטה, פתיחה 8. אני מרגישה שאני צריכה ללחוץ. דברה מנחה אותי לא ללחוץ עדיין ולנסות לעצור את זה. וזה, הדבר הכי כואב בלידה. יותר מהכל. אני עוצרת את עצמי מללחוץ. וזה כואב. מאוד.

דברה שואלת אותי איך אני רוצה ללדת, אני מחליטה ללדת על הצד, לא מצליחה בראש שלי לחשוב על תנוחה אחרת שמתאימה לי כרגע.

דברה בודקת אותי ואומרת שאני יכולה ללחוץ. מתחילים ללחוץ, שורף לי, טבעת של אש מסביב לראש, לוחצת ולוחצת, זה שורף ממש !!! אני צועקת, מגיעה עוד מיילדת ואומרת לי לצעוק למטה, ולא לגמור לעצמי את הקול, אני מקשיבה לה. היא קצת לחוצה ומעצבנת, היא צועקת עליי לעשות כל מיני דברים, אני כבר לא זוכרת מה היא אומרת לי אבל היא מכניסה אותי לסטרס ואני צועקת עליה- “תפסיקי להגיד לי מה לעשות!!!!” (חחחחחח וואו, אני נזכרת בזה וצוחקת ממש. אבל היא הייתה פשוט מעצבנת עם אנרגיות נוראיות.) דברה מרגיעה אותי, עוד כמה לחיצות, אני מרגישה את הראש!!! אימלהההה אשכרה יוצאת ממני תינוקת !!! איזה הזיההההה! הראש יוצא, עוד כמה לחיצות, והיא משתלשלת ממני. וואו. איזה מרגש. אני באדרנלין שיא. רוני המתוקה שלנו יוצאת אלינו ב02:00 לפנות בוקר. אנחנו מתרגשים ושמחים כ”כ. אני לא מאמינה שהדבר הזה יצא ממני. זה כ”כ מרגש. היצור הכי מתוק בעולם. היא יוצאת כ”כ סקרנית, מסתכלת על העולם בעיניים גדולות ויפות. ומחפשת עם הפה שלה לינוק. יצור יפיפה ומתוק. אני מתמלאת באהבה ענקית לילדה הזו. יונתן חותך את חבל הטבור. דברה מראה לנו את השיליה, יצאה שלמה ויפה. (יחד עם כל המים שחיכו יפה יפה ברחם שלי ושמרו על רונצ’ עד סוף הלידה) אני מקבלת אותה אליי, מחבקת ומניקה אותה.

האחות המעצבנת ממקודם נכנסת ומבקשת להזריק לי פיטוצין. למה? אני שואלת אותה. “כדי לכווץ את הרחם בסוף הלידה”. אני עונה לה- זה לא מה שהרחם עושה לבד? וגם ההנקה? “זה הפרוטוקול. לכל היולדות אנחנו נותנים”. הסתכלתי עליה ואמרתי בחצי כעס חצי חיוך- “אז אפשר לחכות עם הפרוטוקול הזה עוד שעה? אני פשוט הרגע ילדתי..” היא מסתכלת עליי בעצבים, יוצאת מהחדר.

יש לי 2 קרעים פנימיים, לא רצוניים ובלתי נמנעים, רונצ’ יצאה אלינו בהתלהבות כנראה, ונתנה לי אגרוף מבפנים. תופרים אותי, הרופא עובד על זה הרבה זמן יחסית. בינתיים האישלי עם רונצ’וק.

בשעה 5:00 מקבלים אותנו במחלקת אפס הפרדה, מחלקה נעימה ומשופצת. משתחררים תוך 36 שעות (ביקשנו שחרור מוקדם כדי לא להישאר שם עוד לילה, לא ידענו שאסור לבעלים להישאר לישון, אם הייתי יודעת באמת שלא הייתי יולדת שם, זה היה קשה קשה.) אבל האחיות שם מקסימות ועושות ממש את כל המאמצים לעזור ולהקל. סה”כ החוויה שם הייתה טובה מאוד ונעימה.

וזהו 😊

ככה רונצ’ו שלנו באה לעולם, ילדה אהובה ומתוקה. זכינו.