המסע של תיאו סיפור לידה רכה גיה וינשטיין ונטורה

המסע של תיאו.

סיפור הלידה שלנו.

את המסע של תיאו התחלנו חודש אחרי שחזרנו מהודו. בדיקת מקל לפני שמונה חודשים לא הראתה תחילה שום פס. אמרתי לעצמי שיאללה ננסה להרטיב את המקל שוב, השארתי את הבדיקה בשירותים ושכחתי ממנה . אחרי רבע שעה פינו קורא לי מהשירותים “תגידי לימי… יכול להיות שיש פה שני פסים?”

הרעיון של ללדת בבית היה מאוד מאוד מדויק לי וככל שעבר הזמן זאת הייתה נראית לי האופציה היחידה. לשמחתי פינוש האמין בזה יחד איתי וזכיתי לשותף מדהים לדרך הזו. בשבוע 26 התקשרתי בערך לכל מיילדות הבית שנמצאות בארץ ומוכנות להגיע לתל אביב וכולן לא יכלו מהרבה הרבה סיבות שונות. בדיעבד הבנתי שהמיילדת שלנו המדויקת והמופלאה מחכה לנו בזמן המדויק. נפגשנו עם שני שמואלוב  והכל הרגיש ממש מדויק, שמחתי לפתח קשר של אינטימיות והקשבה עם מי שתהיה המיילדת שלי ותחווה אותי בהכי הכי אינטימי חודשיים אחרי. עם הדולה המהממת והמיוחדת שלנו הקשר התחיל כבר לפני בהמלצת חנצ’וק. נרקמה שם חברות מהממת ורגישה מאוד שהרגישה מדויקת מפעם לפעם.

אז הודענו לשני וגיה שישריינו את עצמן בתאריך ה1.1 כי זה אחלה תאריך ללדת בו והתנצלנו מראש על זה שנהרוס להן את חגיגות השנה החדשה.
אנחנו מתכננים ואלוהים צוחקת ואומרת לנו שמי שואל אותנו בכלל.
משבוע 37 אני עם צירים מדומים, זרמים במפשעות וכאבי גב. כל לילה נדמה שהלילה הוא הלילה. אמנם הם היו לגמרי נסבלים אבל הציפייה הייתה שם. גם ב31.12 היה נדמה שעכשיו זה קורה ובבוקר הגיעה ההתאכזבות מהצירים שפסקו.

לאורך כל החודש התשיעי הסביבה התחילה בשאלות, השערות, הימורים ובדיקות גלויות או סמויות האם כבר המלטתי. אני, שבדרך כלל הסבלנות שלי ענקית, כבר הייתי פקעת שעומדת להתפוצץ בכל רגע וכל מה שרציתי זה לפגוש את הגוזל שלנו שהתגעגענו אליו כל כך. עברנו מספר תאריכים שנכנסו להימורים מתי אני אלד וכבר הגעתי לשבוע 40.
ביום שני בשבוע 40+1 , יומיים אחרי התאריך המשוער של הלידה מעיין אומרת לי שהיא מרגישה שמחר זה היום. אז משהו בי ידע שמעיין צודקת כי תאומות זה תאומות וחוצמזה היא מכשפה. ואז הגיע יום שלישי בבוקר ושוב הצירים המדומים לא התעוררו ביחד איתי והאכזבה גרמה לי לשחרר. אמרתי לעצמי שאני רוצה לנתק את הפלאפון ואני משחררת את הלידה. וכמו כל דבר בחיים – אם אתה רוצה שהוא יקרה- תשחרר אותו.
אז הלכתי עם הילדוגים לים, רצנו ושיחקו ובאמת שיחררתי את הרצון ללדת. חזרתי הבייתה וכשעשיתי פיפי ראיתי שיצא לי הפקק הרירי. אחרי תמונות לגיה ושני שאישרו שזה זה התחלתי לבשל ולנקות את הבית והקינון היה בשיאו. תוך כדי שאני מדברת עם מעיין בטלפון אני שמה לב שאני צריכה לעצור אותה כל כמה דקות כי מתחילים צירים. הודעתי לפינוש וההתרגשות הייתה בשיאה. ויחד איתה גם דאגתי להיות באיזה איפוק מסוים כי לא רציתי להתאכזב שוב. אז הרמנו כוסית ושאכטה ואמרנו שננסה לישון כי לילה ארוך לפנינו. לפחות זה מה שחשבנו. אני נכנסתי למיטה עם כרית חמה ופינו התחיל לארגן את הסלון ולהפוך אותו לחדר לידה עם בריכה. אחרי שני צירים הבנתי ששינה לא תהיה פה הלילה והתחלתי בנשימות כשאני על שש, תוך כדי שאני מקשיבה להרפיות של שיטת ההיפנוברת’ינג שלגמרי עזרו בשלב זה של הצירים. כשהצירים התחילו להתחזק והתחלתי להרגיש שהחיה שאני מתעוררת לה עברתי למקלחת. הכאבים היו כבר חזקים והמים הקלו מעט על הכאבים. פינוש עידכן את שני וגיה שיש התקדמות ולפי איך שהן שמעו אותי בצירים הן הבינו שההתקדמות הרבה גדולה מכפי שחשבנו והיו בדריכות לצאת אלינו. שני שגרה רחוק החליטה להישאר בתל אביב בלילה וגיה התחילה להתארגן. בשעה 23:15 הרגשתי שאני צריכה לצאת מהמקלחת להרגיש קצת יבשה, אדמה ועברתי לספה על שש. באותו זמן פינוש שאל אותי אם אני רוצה שהן יבואו וכבר לא יכולתי כל כך לדבר, הייתי בהתכנסות ובטריפ גדול… ויחד עם כל זה עברה אצלי מחשבה שהלילה עוד ארוך. שני הגיעה ב23:30 ובקושי הצלחתי להגיד לה שלום. כשגיה הגיעה ב23:45 כבר הייתי במימד אחר. שני שאלה אם אני רוצה שהיא תבדוק לי פתיחה.. אמרתי שכן וירדתי לרצפה אך ציר חזק וכואב עצר אותי מלאפשר את הבדיקה ופשוט התמסרתי אליו. במקום בדיקת פתיחה היא שמה את הדופלר והדופק של הגוזל היה תקין והראה שהוא כבר נמצא נמוך יחסית בתעלת הלידה. עברו עוד מספר צירים בהם הייתי על הרצפה, נשענת על הספה ומנסה לעשות נשימות. וואו כמה שהיה קשה לנשום באותו הזמן. תרגלתי בהריון כל כך הרבה נשימות לתוך כאב והמאני טיים ללא ספק היה מאתגר משחשבתי. בקושי יכולתי להוציא מילים בשלב זה אבל רק הצלחתי לצעוק ‘ידיים’ בתחילת כל ציר ואז החבורה המופלאה שמה לי ידיים על הגב והיה שם ריפוי גדול. תוך כדי פינו מילא את הבריכה עם צינור ושלושה סירים רותחים וגם לא שכח לשים בסלון שלוש מצלמות שונות שיתעדו את הפלא.
הצירים נהיו כואבים יותר ויותר ואז שני הציעה שאכנס לבריכה. כשקמתי בעזרתן הגיעה ציר חזק נוסף שהוריד אותי בחזרה לרצפה וביקש ממני להיכנע לו ולנשום. כשהוא נגמר עברתי בזהירות לבריכה ושם התחילו צירי הלחץ. המים אמנם היו ריפוי גדול אך הכאבים היו מורגשים ועוצמתיים, ולי נותר רק להתמסר. בכל ציר ניסיתי לנשום בכל הכוח, תוך כדי שאני שואגת כמו חיה פצועה ומתמסרת לציר בידיעה פנימית שכל ציר מקרב את גוזלי אלינו. לא חיכיתי ששום ציר יעבור ולא ביקשתי שהכאב ייפסק, רק איפשרתי לכאב לעבור דרכי, הייתי אחד עם הכאב, אני הכאב, וזה בסדר. ובין כל ציר לציר הייתי במנוחה. הכאבים היו גם שם אבל כאלו שאיפשרו לי לנוח ופשוט להיות. לא ניתחתי את הציר שהיה ולא פחדתי מהציר שיבוא, פשוט הייתי, הייתי הדבר וזה מה שאיפשר ללידה לקרות. כשהיה כאב נתתי לו להיות וכשלא היה נתתי לעצמי שקט להתכנסות ורגיעה. הייתי מחוברת באותו הזמן לעוצמה הנשית שלי. שלי ושל כל הנשים באשר הן, אלו שחיות ולאלו שלא. הייתי מחוברת לאנרגיה של החיים ושל החיות. הייתי חיה פצועה שעושה את מה שהיא יודעת עמוק בפנים. את מה שהיא. הייתי הטבע, בצורה הכי טבעית כנה ואותנטית. והעובדה שהייתי בבית שלי, מוקפת באישי האהוב שלי ובשתי נשים מופלאות ועוצמתיות, איפשרה לי להיות הכי נוכחת, הכי מאפשרת, הכי מה שהטבע רוצה. ואחרי עשרים דקות בבריכה, עשרים דקות בהן הזמן עצר מלכת והיה רק את ע כ ש י ו , הגיע ציר עוצמתי שבו הראש יצא והרגשתי את טבעת האש המפורסמת וציר לאחר מכן , אחד ארוך במיוחד שבו גם הקאתי והוצאתי הכל, יצא לו תיאו שלנו מתוכי ועבר בין העולמות, בין העולם שבפנים לעולם של פה. שני שלפה אותו מהר, סידרה את חבל הטבור שהיה כרוך סביב צווארו ושמה אותו על החזה שלי, ובאותו רגע בשעה 00:52 נולדתי מחדש, נולדנו, פינו, תיאו, ואני.

הלידה הזו הכילה את ארבעת האלמנטים. הייתי על הרצפה מחוברת לאדמה, קיבלתי את הריפוי של המים, הרגשתי את טבעת האש בלידה ואיפשרתי לרוח חדשה להגיע מתוכי, הייתי צינור.
הייתה לידה מהירה, עוצמתית, חזקה, כואבת, מרגשת, משנת חיים ואני כל כך שמחה שהסכמתי לכל זה לקרות. העניין הוא לא איפה. העניין הוא מה. המהות. זה לא משנה אם ללדת בבית או בבית חולים. המהות היא האמונה בגוף שלנו, אמונה בעצמינו הנשים והאנשים. הידיעה הפנימית שהגוף שלי יודע ללדת ושהתינוק שלי יודע להיוולד. הידיעה שהטבע הוא מדויק ושללדת זה דבר טבעי. זה לא קל, זה כן כואב, אבל אני מאמינה שאנחנו לא הגענו לעולם הזה כדי להתחמק מלהרגיש. הגענו לפה כדי לחוות ניסים ולחוות את הפלא הזה של הבאת חיים.
אני בהודיה גדולה על המסע המופלא הזה שעברנו שהוכיח לי את העוצמה הבלתי נגמרת של הנשים, של בני האדם, של החיים.

אני בהודיה גדולה לשני וגיה המופלאות שהחזיקו מרחב מדהים בלידה וליוו אותנו לפני ואחרי. אתן עמוק בליבי.

אני מודה על הילדוגים המהממים שלנו שצפו מהצד בכל הלידה וברגע הנכון שמו ראש על דופן הבריכה בשביל ברכה לאח החדש.

ויש לי הודיה ענקית לפינוש שלי ששאג ביחד איתי את תיאו אלינו, והיה השותף הכי מהמם שיכולתי לבקש למסע הזה. תודה.

אז סופסוף אני יכולה להגיד לכל השואלים: כן, ילדתי… וזה אלוהי.